בשיעוריו של האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו, הוא משלב בין חכמת החסידות לבין הדרכה מעשית לחיים. והשבוע, מתוך פרשת שלח, עולה תובנה עמוקה: כוחו של אדם נובע מהשליחות שהוא לוקח על עצמו, וממי ששולח אותו.
במרכז פרשת שלח עומד אחד המשברים הגדולים בתולדות עם ישראל: שליחת המרגלים לארץ כנען והדיווח הקשה שהביאו עימם בחזרה - אותו "בכיה לדורות", שהביא לגזירה של ארבעים שנות נדודים במדבר.
המרגלים לא היו אנשים פשוטים. התורה מתארת אותם כנשיאים, ראשי השבטים - אנשים גדולים בתורה וביראת שמים. אך לאחר שובם מהשליחות, הם טוענים: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו", ומדבריהם משתמעת כפירה חמורה, כאילו אויבי הארץ חזקים אפילו מהקב"ה חלילה.
האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו שואל: כיצד ייתכן שאנשים שראו את יציאת מצרים, את קריעת ים סוף, את מתן תורה, את המן, את הבאר וענני הכבוד - נפלו לטעות כה חמורה?
ההסבר שמציע הרב פינטו מבוסס על עיקרון מהותי בחיים הרוחניים: שליחותו של אדם אינה תלויה רק בו - אלא במי ששולח אותו. הגמרא במסכת ברכות (לד, ב) קובעת ששליח ציבור שטועה, סימן רע לשולחיו, כי "שלוחו של אדם כמותו", וכאשר השליחות נובעת ממקור פגום - היא עלולה להוביל לכישלון, גם אם השליח עצמו ראוי וקדוש.
כך גם במקרה של המרגלים. הקב"ה מצווה את משה "שלח לך אנשים", אך לפי חז"ל, השליחות הזו נולדה מתוך דרישת העם, ולא כרצון ברור של ה'. עם ישראל לא ביקש לרגל את הארץ מתוך תום לב אלא מתוך חשש, ספק, אולי אף חוסר אמון. ומכיוון שכך, גם השליחים - המרגלים - יצאו לדרכם עם מטען שלילי, שחתר תחת הצלחתם.
ואכן, דווקא שניים מבין השנים-עשר - יהושע וכלב - הצליחו לעמוד בשליחותם. יהושע נשלח בשליחותו של משה רבנו, וכלב - לפי המובא במדרשים - נצמד לשליחות השם. כיוון שכך, הם נשארו נקיים ונאמנים למטרת השליחות, ושבו בעוז ובאמונה: "עלה נעלה… כי יכול נוכל לה".
מכאן עולה יסוד גדול: כאשר אדם רואה את עצמו כשליח של הקב"ה - גם חייו האישיים מתמלאים הצלחה. השליחות מעניקה לאדם שפע, ברכה וגב רוחני. לעומת זאת, שליחות שנובעת מאינטרסים אישיים, מרצון לשלוט או להרוויח, מסולפת מן היסוד - ועלולה להיכשל גם אם הכוונות נראות חיוביות.
בסיום דבריו, מביא הרב פינטו סיפור מחנך: מסופר על ראש ישיבה גדול, שהבטיח לאחד מתלמידיו להשתתף בחתונת בנו. לבסוף נבצר ממנו להגיע, והוא שלח במקומו רב אחר מישיבתו. השליח הלך ושימש תחת החופה ונשאר לאורך כל החתונה. כאשר התפלאו מדוע נשאר זמן כה רב, השיב: 'אני שליח של ראש הישיבה - ושלוחו של אדם כמותו. הרגשתי שזכיתי להיות במשך שעות כמו אותו ראש ישיבה. רציתי להישאר עוד קצת במקום של השפעה וקדושה'".
זהו מסר פשוט אך עוצמתי: כאשר אדם חי בתחושת שליחות - בין אם מדובר בלימוד תורה, בפרנסת הבית או בחינוך הילדים - חייו מקבלים משמעות עמוקה הרבה יותר. השליחות הופכת את הפעולות השגרתיות לכלי של קדושה.
פרשת שלח מזכירה לנו: לא די במעשה. יש לבחון היטב את שורש הכוונה, את מניעי השליחות ואת המקור שממנו היא נובעת. מי שפועל כשליח נאמן של הקב"ה - סופו שיזכה ש"יד ה' תהיה עמו בכל אשר יפנה".