ימי בין המצרים, מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, הם לא רק תזכורת לאבלות על חורבן בתי המקדש, אלא מהווים שרשרת של שיאים היסטוריים בהם עמנו עמד בפני סכנת היעלמות מוחלטת. הרב שי טחן מציע התבוננות היסטורית, רוחנית רחבה על חמש אבני נגף מרכזיות שעבר עם ישראל לדורותיו, ומסביר כיצד כל אחת מהן הביאה ניסיון מסוג אחר, שבכל זאת הסתיים בניסי שרידות מחוץ לטבע.
הראשונה, גלות מצרים, נועדה למנוע מעם ישראל להיווצר כעם בכלל. פרעה ניסה לשעבד את הדעת, הנפש והגוף כדי למנוע את הקשר בין העם לאלוקיו, עד שביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים ונתן לנו את התורה.
השנייה, גלות בבל, התמקדה בהוצאת העם מארצו, צעד שאמור היה, בטבע, למחוק את קיומו הלאומי. אך דווקא שם פרחה התורה, ונוסדו ישיבות ותלמוד בבלי.
השלישית, גלות רומא, שינתה טקטיקה, לא גלות מרוכזת, אלא פיזור לכל קצות תבל. אך גם מכך צמחו קהילות קדושות בכל מקום שבו דרכה רגל יהודי.
הרביעית, גירוש ספרד, הוסיף ממד של כפייה דתית, לא רק לעקור את העם ממקומו, אלא גם למחוק את דתו. לראשונה לא נשאר מקום ליהודי בעולם שיכול לחיות בו בגלוי, ובכל זאת נותר עם ישראל על כנו.
החמישית, השואה, ניסתה להשמיד את העם כולו, זקן ונער כאחד. אולם לאחריה, דווקא מתוך התהום, עם ישראל התרומם במהירות חסרת תקדים, חזר לארצו, ייסד מחדש קהילות גדולות, והפך את החורבן למנוף תחייה.
אך הגלות הקשה מכולן, כותב הרב טחן, היא גלות ישמעאל, שהיא לא רק גשמית אלא גם רוחנית ונפשית. הזוהר הקדוש, הרמב"ם באיגרת תימן ודוד המלך בתהלים, כולם מבטאים את הקושי האיום של שלטון ישמעאל, שהוא גם חמקמק, גם אכזרי, וגם רווי שנאה חסרת פשר. מדובר בגלות שלא באה ככיבוש צבאי רגיל, אלא כטפיל שמתקיים מתוך תלות בגוף אחר, נטפל אל אדום, יונק ממנו ומבקש לחסל את שורש הגאולה.
זו הסיבה, לפי הרב טחן, להתעוררות התמוהה בשנים האחרונות סביב הפרה האדומה, סמל מובהק לטהרה ולגאולה. שני אויבינו הגדולים, אדום וישמעאל, אף שאין ביניהם שום קשר תרבותי או דתי, שותפים ברצון למנוע את הגאולה. שניהם רואים בפרה האדומה ובעלייה להר הבית איום ממשי, כי הם יודעים שבטהרת אפרה טמונה תחילת הגאולה.
פרה אדומה, בצבעיה ובסימניה, מבטאת את הדינים הקשים שהעם עבר, אך דווקא מתוך הדינים נוצרת אפשרות לטהרה, להתחדשות, לגאולה. האובססיה העולמית סביב הסוגיה היא עדות נוספת לכך שהעולם חש, גם אם אינו מודה בכך, שמשהו גדול קורה.
• הרב שי טחן משמש כראש כולל שערי עזרא וראש בית ההוראה ארזי הלבנון בברוקלין, ניו יורק. מאמר זה מבוסס על סדרת שיעוריו בנושא "בין המצרים ואחרית הימים".