בסוף פרשת ניצבים מופיע פסוק העוסק בדבקות בקדוש ברוך הוא, ומצווה זו חוזרת על עצמה בתורה כמה פעמים, וכמו שנאמר: "ובו תדבקון" (דברים י"ג, ה), וכן "ובו תדבק" (דברים י', כ). ומכיוון שעניין מצווה זו פחות ידוע, ראיתי לנכון להאריך בה, שהרי היא מצוות עשה ממש כמו שאר מצוות עשה, כגון מצוות קריאת שמע ותפילה.
ותחילה יש לבאר איך מתקיימת מצווה זו של דבקות בה'. והנה כבר דנו בזה חז"ל (כתובות קיא, ב) ושאלו: וכי אפשר לדבוק בשכינה, והכתיב "כי ה' אלוהיך אש אוכלה"? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו - מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ולמדנו מדברי קדשם שכאשר אדם מדבק עצמו בחכמי התורה - הרי זה נחשב כאילו הוא דבוק ממש בשכינה הקדושה.
ובספר מצוות גדול (מצווה ח) ביאר שתכלית ההידבקות בחכמי התורה היא כדי ללמוד את דרכיהם. ובספר החינוך הוסיף שאין הכוונה רק ללמוד את דרכיהם, אלא גם ללמוד מהם כיצד יש לקיים את מצוות התורה, וכן ללמוד מהי השקפת התורה הנכונה. דהיינו שאין לאדם לחשוב שבידו להבין את מצוות התורה מעצמו על ידי לימוד עצמי של דיני המצוות, אלא יקפיד ללומדם דווקא מתלמידי חכמים. וכן הדין גם בענייני השקפה - שלא יסמוך האדם על הבנתו בלבד, אלא עליו ללמוד כן דווקא מהחכמים.
ואכן אף שביאור הגמרא הנ"ל הובא להלכה ברמב"ם (הלכות דעות ו, ב), יש שיצאו לבאר את דברי הפסוקים באופן יותר פשוט, והוא שיש להידבק דווקא בקדוש ברוך הוא. וכמו שהובא בדברי הרמב"ן (דברים י"א, כב) שכתב:
"תכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד, לא תיפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'."
וברור שאין כוונתו לחלוק על דברי הרמב"ם, שהרי הרמב"ם העתיק את דברי הגמרא, אלא שרצה לומר שיש להסביר את המצווה הנ"ל בשני רבדים: האחד על פי דרוש חז"ל, והשני על פי הפשט. והסבר הרמב"ן מופיע גם ברמב"ם, רק תחת מצווה אחרת - מצוות אהבת ה'. וכך כתב (הלכות תשובה י, ג):
"וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד, כמו שציוונו: 'בכל לבבך ובכל נפשך.' והוא ששלמה אמר דרך משל: 'כי חולת אהבה אני'."
והנה בעוד שהרמב"ם והרמב"ן נחלקו תחת איזו ממצוות עשה נכנס החיוב הנ"ל, בספר חרדים הובאו דברי רבנו בחיי שהסביר כי מצוות אהבת ה' ומצוות הדבקות הינן מצווה אחת. וז"ל: "מצוות עשה לדבקה בו יתברך, שנאמר: 'ובו תדבק' (דברים י', כ), היינו תוקף האהבה שלא ייפרד ממנו אפילו רגע. והכתוב חלק האהבה והדביקה בשתיים, שנאמר: 'לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו'. וכתב הרב בעל חובות הלבבות (פתיחה לשער אהבת ה') שעניין הדביקה היא אהבה הנאמנה והלב השלם, כמו שנאמר: 'ויש אוהב דבק מאח יותר מאח'."
וישנו עוד הסבר של בעל מסילת ישרים (פרק י"ט), השונה מעט מדלעיל. לדעתו, הדבקות היא ענף של מצוות אהבת ה':
"ענפי האהבה הם שלושה: הדביקות, השמחה והקנאה. הדביקות - הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו."
ולפני כשבועיים ביארנו שישנם שלושה בחינות במערכת היחסים בינינו לבין הבורא: לעיתים כבן לאב, לעיתים כעבד לאדון, ולעיתים כשל רעיה ודודה, דהיינו של בעל ואישה. דברינו כאן שורשם ביחסינו אל הבורא כרעיה לדודה. וניכר מפסוקים אלו כמה הקב"ה רוצה ומבקש קשר עמוק והדוק עימנו, ומצפה מאיתנו שנרגיש כלפיו את אותה תחושת קרבה ודבקות שהוא מרגיש כלפינו.
ולא במקרה השתמש הרמב"ם במשל של אהבת איש ואישה כדי לתאר את יחסנו לבורא. ואין זה רחוק לומר שהקב"ה ברא את מוסד הנישואין כדי שנלמד ממנו כיצד מצופה מאיתנו לחוש כלפיו - אהבה, דבקות וקרבה שאינן פוסקות.