לאחר מבול עולמי, כשהאנושות נמחקה מעל פני האדמה, נבחר נח להיות זה שממנו תיבנה מחדש החברה האנושית. הוא היה איש צדיק ותמים, מסור כל כולו לשליחותו האלוקית, המטפל יום ולילה בבעלי החיים שבתיבה, מקיים עולם שלם תחת אחריותו. אך דווקא עם סיום השליחות הנוראה, כשנפתחו שערי העולם המחודש, מגיע הרגע המטלטל: נח נוטע כרם, שותה מן היין, משתכר עד אובדן חושים, ונחשף לביזיון קשה. כיצד יתכן שאיש שהקדיש את חייו לאמונה ולאחריות, נופל כך?
הרב שי טחן מצביע על תובנה עמוקה בנפש האדם: כאשר אדם נתון במשך זמן ממושך במתח, סגור ומוגבל, מתעוררת בו תשוקה עזה לפרוק את הלחץ. כל עוד הוא כבול, הריסון נכפה עליו, אך ברגע שהמגבלה מוסרת, הנפש מתפרצת. זוהי תגובה אנושית טבעית, כמו קפיץ שנמתח זמן רב מדי ומשתחרר בבת אחת.
חז"ל תיארו תופעה דומה בקרב עם ישראל. לאחר שקיבלו בהר סיני שפע של מצוות, "ברחו משם כתינוק הבורח מבית הספר". הדימוי חד ומדויק: ילד שישב שעות בכיתה בניגוד לרצונו, ברגע שהפעמון מצלצל, פורץ החוצה בהתלהבות. כך גם עם ישראל, שהתקשה לעמוד ברגע אחד מול עול רוחני כה כבד, וביקש דרך מילוט מהמחויבות החדשה.
תופעה זו ניכרת גם בסיפור בני ישראל במדבר, שהתאוננו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם". לא מתוך געגוע למצרים, אלא מתוך כמיהה לחיים נטולי אחריות. זו תגובת נגד ללחץ של המחויבות החדשה, ביטוי לצורך להשתחרר מהעול.
הרב טחן קושר לכך גם את סיפורה של דינה, בת יעקב. היא נסגרה בתיבה כדי שלא יראה אותה עשו, אך דווקא אותה סגירה ממושכת עוררה בה את הדחף "לצאת לראות בבנות הארץ", הרצון להגן עליה יצר תוצאה הפוכה, הדחקת הטבע החופשי גרמה להתפרצותו.
כך גם נח. חודשים ארוכים היה כל כולו נתון במתח קיומי, אחראי להצלת העולם, מסור לכל חיה, ללא רגע מנוחה. כשנפתחו שערי העולם החדש, נוצרה אצלו תגובה נפשית עזה. כל האנרגיה שנדחקה בתוכו פרצה בבת אחת, והוא חיפש פורקן. הנטיעה והשתייה באו מתוך סערת רגש ולא מתוך תאווה. נח לא חטא ממקום של חולשה, אלא נפל מתוך עומס רגשי שלא ידע כיצד לפרוק.
ובכל זאת, מדגיש הרב טחן, התורה רומזת כי היה על נח להיערך לכך. חז"ל מלמדים שנח הביא איתו זמורות גפן אל התיבה, סימן שתכנן מראש לשוב ולנטוע כרם. כלומר, כבר בתיבה היה בו רצון סמוי אל אותה התפרקות. כאן נעוצה הטעות: לא עצם היין, אלא ההכנה הנפשית החסרה לרגע השחרור.
המסקנה העמוקה של הרב טחן היא כי אדם חייב להיות מודע למתח שבתוכו ולסכנה שבו. כשמגיע רגע החופש, עליו להיערך אליו לא פחות משהוא נערך לרגעי מאמץ. ההתמודדות עם השחרור דורשת אחריות לא פחות מההתמודדות עם הכבלים.
רגעים של מעבר, בין סגירות לפתיחות, בין לחץ לרוגע, בין שליחות לעולם המעשה, הם רגעים קריטיים שבהם נבחנת יציבותו של האדם. נח מלמד אותנו כי גם צדיקים גדולים עלולים למעוד כאשר השחרור בא בפתאומיות.
הרב טחן חותם את דבריו בקריאה מעשית: "מן הדברים נלמד שעל האדם להיות מודע לנטיותיו, ולכוון את עצמו בזהירות גם ברגעי חירות ושחרור, כדי שהפעולות שיבצע ישרתו מטרה נעלה ולא יגרמו נזק או פגיעה".