פרשת "בהעלותך" נפתחת בציווי לאהרן הכהן להעלות את האור במנורת המשכן. המנורה, על שבעת קניה, מסמלת יותר מכל את האור הרוחני, את החוכמה ואת ההשראה. אך מיד לאחר מכן, התורה לוקחת אותנו מהמשכן המפואר אל השטח - אל חיי היום-יום של המדבר, ומפגישה אותנו עם אחד הרגעים האנושיים והמרתקים ביותר במסע של עם ישראל.
משה רבנו, המנהיג הדגול, מרגיש שנטל הנהגת העם כבד מנשוא. בתגובה, אלוהים מנחה אותו לאסוף שבעים זקנים מנכבדי העם אל אוהל מועד, כדי להאציל עליהם מרוחו ובכך לחלק את נטל המנהיגות.
הטקס המרגש מתקיים, אך במקביל מתרחש אירוע חריג מחוץ לאוהל: שני אנשים, אלדד ומידד, שנמנו על רשימת הזקנים, נשארים מאחור בתוך המחנה מסיבות שונות ומתחילים להתנבא באופן עצמאי בגלוי לעיני כל העם.
יהושע בן נון, משרתו הנאמן והקנאי של משה, נבהל. הוא רואה באקט הזה פגיעה חמורה בסמכותו הבלעדית של מנהיגו ומפציר במשה: "אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!". יהושע פועל מתוך דחף אנושי מוכר וטבעי - הרצון להגן על הקיים, על ההיררכיה, ועל הבלעדיות של מי שהוא מעריץ ומכבד.
תגובתו של משה רבנו היא מופת של גדלות רוח, וזהו בעצם לב העניין: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". במילים פשוטות אומר משה ליהושע: אל תצמצם את העולם. האור שלי לא ידעך אם גם לאחרים יהיה אור. להיפך, הלוואי שלכולם תהיה השראה, חזון וכוח להוביל.
במרחב הציבורי והאישי שלנו כיום, המסר הזה רלוונטי מתמיד. לעיתים קרובות מדי אנו נוטים לנהוג כמו יהושע. אנחנו חשים מאוימים מהצלחה של אחרים, מודדים את עצמנו בהשוואה אליהם, ומפחדים שאם מישהו אחר יזרח - האור שלנו יוחשך. זוהי תפיסה חברתית מצמצמת של "משחק סכום אפס", לפיה העוגה מוגבלת ואם מישהו לקח חתיכה גדולה, לנו נשאר פחות.
משה רבנו מלמד אותנו שיעור הפוך ומפואר בעין טובה. מנהיגות אמיתית, ואנושיות במיטבה - אינן נמדדות בכמה אנשים אתה מצליח להשאיר בצילך, אלא בכמה אנשים אתה מצליח להצמיח ולהעלות מעלה.
רוח האדם, כישרון, חוכמה וטוב לב - אינם משאבים מתכלים. כשאנחנו מפרגנים לקולגה בעבודה, לשכן או לבן משפחה שהצליח, אנחנו לא מקטינים את עצמנו. חז"ל המשילו זאת לנר: נר שמדליק נר אחר אינו חסר דבר, והעולם כולו נהיה מואר יותר. הלוואי שנדע להרפות מהקנאה, להרחיב את הלב, ולשמוח ברוח הטובה של האחר.
שבת שלום!