פרשת "שלח" מציגה בפנינו את אחת הדרמות האנושיות והפסיכולוגיות המרתקות בתולדות עם ישראל, חטא המרגלים. משה רבנו שולח שנים-עשר אנשים, מנהיגים נכבדים, לתור את ארץ כנען לפני הכניסה אליה. המטרה הרשמית הייתה טקטית - לראות את הארץ, את העם היושב בה ואת עריה. אך כשחזרו, המשימה הפכה מסיור צבאי למשבר לאומי עמוק.
עשרה מתוך שנים-עשר המרגלים חזרו עם דיווח מבוהל. הם לא הכחישו שהארץ טובה - "זבת חלב ודבש היא", הם הודו - אך מיד הוסיפו: "אפס, כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד". השיא של הדו"ח שלהם: "וְנִהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". . לעומתם, רק שניים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, ניסו להשמיע קול אחר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ"".
השאלה הגדולה היא, כיצד מנהיגים דגולים ראו את אותה המציאות בדיוק, אך הגיעו למסקנות הפוכות לחלוטין? התשובה אינה נעוצה בגובה החומות של יריחו, אלא במבט הפנימי שלהם.
עשרת המרגלים לקו בפחד משינוי ומאתגרים. כשהם אמרו "ונהי בעינינו כחגבים", הם חשפו את השורש האמיתי של הכישלון. הבעיה לא הייתה האופן שבו הענקים בכנען ראו אותם, אלא האופן שבו הם ראו את עצמם. הדימוי העצמי הנמוך שלהם השליך את עצמו על הסביבה.
מוסר ההשכל לחיינו
סיפור המרגלים אינו רק אירוע היסטורי, אלא מראה פסיכולוגית מדויקת לחיים של כל אחד ואחת מאיתנו. הארץ המובטחת מייצגת את המטרות, השאיפות והפסגות שאנו רוצים לכבוש - בין אם מדובר בקריירה, בשינוי אישי או בהתגברות על משבר.
ה"ענקים" וה "ערים הבצורות" הם האתגרים והקשיים הטבעיים שעומדים בדרך. כשאנו עומדים בפני משימה גדולה, קל מאוד לתת לעצלות, לחשש או לחוסר הביטחון לצבוע את המציאות בצבעים קודרים ולומר "זה גדול עלינו".
פרשת שלח מלמדת אותנו שהמציאות היא במידה רבה תולדה של הפרשנות שלנו. אם נתייחס אל עצמנו כאל חגבים, העולם יתייחס אלינו בהתאם. חוסן פנימי ואמונה - בין אם מדובר באמונה בבורא ובין אם באמונה בכוחות שניתנו לנו - הם המשקפיים שמאפשרים לנו לראות באתגר הזדמנות לצמיחה, ולא מחסום בלתי עביר. כדבריהם של יהושע וכלב, לפעמים כל מה שצריך זה להשתיק את קולות הפחד, להישיר מבט קדימה ולדעת ש"יכול נוכל לה"".
כאשר לפחד הפסיכולוגי הנ"ל, שאולי אפשר להבינו בפני עצמו, נוספים גם נגיעות אישיות כגון השינוי במעמדם של נשיאי השבטים שחששו שמא בהכנסם לארץ יאבדו את משרתם ובמקומם ימונו אחרים, הרי שהקרקע בשלה לכשלון מוחלט של שליחותם.
המרגלים לא רצו כמובן למסור לעם את הסיבות האישיות בגינן הם אינם חפצים להכנס ארצה ולכן השתמשו בנשק ההפחדה אשר הוא אינו נוגע רק להם אישית אלא הדהדו את הפחד "לא נוכל" והאויב יגבר עלינו.
עלינו ללמוד לקח מאירוע קשה זה ובכל הכרזה של מנהיג המנסה לזרוע מורך לב בקרב העם ומתעלם מהאמונה בבורא עולם והבטחותיו, לנסות לבדוק היכן נמצאת הנקודה הפנימית האישית המניעה אותו. האם היא טהורה או שמא זוהמה בנגיעות אנוכיות. זהו לקח נוסף מפרשת המרגלים.