בלק מלך מואב, המבוהל מהצלחת בני ישראל, שולח משלחת מכובדת אל בלעם הרשע, נביא אומות העולם, במטרה לקלל את העם המדשדש במדבר. בלעם, שמבין שאינו יכול לפעול ללא רשות אלוקית, פונה לקב"ה.
כאן מתחיל המשא ומתן המפותל. בנסיון הראשון, ה' אומר לו באופן חד משמעי: "לא תלך עמהם, לא תאור את העם". אך בלק לא מוותר ושולח משלחת מכובדת יותר מלווה בפיתוי גדול יותר (כולל שלמונים מרובים ונוספים בהכירו את נפש התאוותן בלעם). בלעם שואל שוב את פי הקב"ה, והפעם התשובה משתנה: "קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". בלעם משכים קום, חובש את חמורו בשמחה והתלהבות ויוצא לדרך. ואז באופן מפתיע התורה מספרת: "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא".
נשאלת השאלה: למה ה' כועס? הלא הוא עצמו נתן לו אישור רק בלילה הקודם? מה השתנה?
חז"ל מעניקים לנו מפתח להבנת העניין במסכת מכות: "בדרך שאדם רוצה לילך בה- מוליכין אותו" (וכבר מספר פעמים בעבר כתבתי כאן עד כמה לא ניתן להבין בשכלנו הקצר את דברי התורה שבכתב אלמלא התורה שבעל פה המבהירה ומתרגמת לחיי המעשה את האמור בתורה שבכתב וכאן זו אחת הדוגמאות). כשהקב"ה אמר לבלעם בפעם השנייה "קום לך אתם" זה לא היה אישור של לכתחילה אלא היענות לרצונו הפנימי העז של בלעם. ה' ראה שבלעם אינו מחפש את האמת האלוקית בפנותו אל הקב"ה בשאלה האם ללכת עם שרי מואב, אלא מחפש "היתר" לעשות את מה שליבו חפץ בו-לזכות בכסף, בכבוד בשנאתו לישראל.
הכעס האלוקי לא היה על עצם ההליכה הטכנית, אלא על ההתלהבות והמניע של בלעם. התורה מדגישה: "ויקם בלעם ויחבוש את חמורו וילך עם שרי מואב". הוא לא הלך כאנוס או כשליח המבטל את דעתו ועושה את מצוות המלך בכובד ראש. הוא חבש את החמור בעצמו מרוב תשוקה ותאוות ממון ומיהר כדי להספיק לקלל.
הפרשה באה לפקוח את עינינו לגבי המושג "חופש הבחירה". לפעמים המציאות פותחת לנו דלתות ומאפשרת לנו להתקדם במסלול מסוים, גם אם הוא אינו המסלול הנכון עבורנו. ה' אינו מונע מאדם להרוס את עצמו אם הוא מתעקש על כך. פתיחת הדלת ("קום, לך אתם") היא המבחן העילאי של האדם - האם ישתמש בהיתר כדי לעשות את הדבר הנכון, או שמא יקפוץ על ההזדמנות כדי לתת דרור ליצריו ומאוויו.
בלעם חשב שהוא מתחכם עם אלוקים ושיש לו גיבוי חוקי. אך הכעס האלוקי שבא לידי ביטוי מיד לאחר מכן בסיפור האתון והמלאך נועד להבהיר לו ולנו: אלוקים רואה ללבב. אישור טכני אינו הכשר מוסרי.
בחיים המודרניים אנו נתקלים לא פעם במקרים בהם אנו מקבלים "אישור" סביבתי חוקי או חברתי לנהוג בצורה מסויימת אף שבלב פנימה אנו יודעים שהדבר אינו ראוי. פרשת בלק מלמדת אותנו שלא די שהדרך "מותרת" או "אפשרית" אלא עלינו לבחון תמיד את המניעים העמוקים שלנו. האם אנו רצים לחבוש את החמור מתוך אינטרס אישי או שאנו מחפשים באמת לעשות את הטוב והישר?