בקינה המפורסמת ביותר של תשעה באב, אנו זועקים בלב קרוע: "אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ". על פניו, הדימוי הזה בא לתאר עוצמה בלתי נתפסת של כאב פיזי ונפשי. אך כשמעמיקים בו, מתגלה כאן יסוד אמונה עצום המשנה את כל נקודת המבט שלנו על האבל והחורבן.
מהו באמת הדמיון בין חורבן ירושלים לצירי לידה? אנו יודעים כי אישה מוכנה לעבור מסכת ייסורים ממושכת - תשעה חודשי הריון שלעיתים מלווים בבחילות, תשישות, טיפולים מורכבים ונסיעות ארוכות ומתישות, ולבסוף צירי לידה כואבים מנשוא. למרות הקושי העצום, נשים מקבלות את הסבל הזה באהבה ובציפייה. מדוע? כיוון שהן יודעות שאין זה כאב לשם כאב. הן יודעות שבסוף התהליך, מתוך החושך והמכאוב, יגיח לעולם נס מופלא - תינוק חדש וחיים חדשים. הידיעה על התוצאה המיוחלת היא זו שמעניקה את הכוח לשאת את הסבל.
זהו בדיוק סוד האבלות על ציון. חורבן של אלפיים שנה, על כל הצרות, הרדיפות והדמעות שבו, אינו "מוות" חלילה, אלא תהליך ארוך של צירי לידה קוסמיים. אנו מסוגלים לעמוד בכאב הזה, ארוך ככל שיהיה, רק משום שאנו מאמינים באמונה שלמה שבסופו תזרח שמש הנחמה ותצמח הגאולה. החורבן הוא ההכנה ללידה מחדש.
הצחוק של רבי עקיבא: לראות את העתיד מתוך החורבן
את היכולת הזו - לראות את האור מבעד לאפילה - לימד אותנו רבי עקיבא במפגש המפורסם בירושלים החרבה. הגמרא מספרת על רבי עקיבא וחבריו שעלו להר הבית לאחר החורבן וראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. למראה הנורא של המקום הקדוש ביותר כשהוא שמם ורמוס, פרצו חבריו בבכי מר. אולם רבי עקיבא, להפתעתם, דווקא שמח וצחק.
כששאלו אותו בתדהמה: "מפני מה אתה מצחק?", השיב להם בראייה נבואית עמוקה. הוא הסביר כי נבואת החורבן של אוריה - "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" - ונבואת הנחמה של זכריה - "עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם" - תלויות זו בזו. כל עוד לא התקיימה נבואת החורבן במלואה, היה חשש שמא גם הנחמה לא תתגשם. אך כעת, כשראינו במו עינינו שנבואות החורבן התרחשו במדויק, אנו סמוכים ובטוחים שגם נבואת הגאולה והבנייה תתקיים גם היא במלואה.
בשלושת השבועות שקדמו לתשעה באב ועד יום החורבן התאבלנו בכאב והתיחדנו עם זכר החורבן. חיינו עם נבואת אוריה, נשמנו אותה בכל הליכותינו בשכבינו ובקומינו. נבואת זכריה ובשורתה נתנה לנו את הכח לעמוד בסבל. אם בשבת שעברה - שבת חזון נשמנו את הכאב לריאותינו הרי בשבת זו, שבת נחמו, נושמים אנו אויר פסגות וריח גן עדן של תקומה.