חנינת השם, אימו של אהבת השם גורדון: "כששמעו את השמות שלנו חשבו שזה מוזר"

רבים מכירים כיום את שמו של המתאגרף אהבת השם גורדון, אבל מאחורי השם יוצא הדופן, האמונה והמשפחה המיוחדת עומד סיפורה של אמו, חנינת השם גורדון.

בריאיון אישי עם חני ליפשיץ היא חוזרת אל הילדות בהונג קונג, אל השנים שבהן התקשתה למצוא את מקומה, אל הקשר שהחל במכתבים עם יהודי אמריקאי מניו יורק ואל הדרך הארוכה שהובילה אותה להתקרבות ליהדות, לגיור ולעלייה לישראל.

חנינת השם נולדה בשם גרייסי בהונג קונג, שהייתה אז תחת שלטון בריטי ומקום מפגש של תרבויות, שפות ולאומים. אביה הגיע מתאילנד ואימה הייתה ממוצא פיליפיני וספרדי, כך שכבר מראשית חייה נשאה בתוכה שילוב של כמה עולמות.

למרות שנולדה בהונג קונג, גדלה בה ודיברה את השפה, היא מספרת כי במשך שנים התקשתה להרגיש שהיא באמת שייכת. לדבריה, המראה שלה היה שונה מזה של רבים בסביבתה, והיא נתקלה בהערות וביחס שהבהירו לה שוב ושוב שהיא נתפסת כמי שאינה חלק מהמקום.

"חשבתי שאני לא מתאימה", היא מספרת. התחושה הזו לא הייתה רגע חולף, אלא חוויה שעיצבה את שנות ילדותה ובגרותה והגבירה בה את הרצון למצוא קהילה, זהות ובית שבהם לא תצטרך להסביר מי היא.

כשהייתה צעירה הכירה את עזריאל, שנקרא אז בשם דניס, יהודי אמריקאי מניו יורק. ההיכרות ביניהם התחילה כקשר בין חברי עט, הרבה לפני עידן הרשתות החברתיות, שיחות הווידאו וההיכרויות המקוונות.

השניים החליפו מכתבים, תמונות וסרטונים, ובמשך הזמן נוצר ביניהם קשר עמוק. עזריאל, שהיה מבוגר ממנה ביותר מ-20 שנה, הגיע לבסוף להונג קונג, והשניים נפגשו פנים אל פנים.

המרחק, הבדלי התרבות ופער הגילים לא מנעו מהם להרגיש שהקשר נכון. זמן קצר לאחר מכן הם נישאו והחלו לבנות חיים משותפים. עזריאל עסק בכירופרקטיקה, וחנינת השם מספרת כי שניהם חלקו רצון לעבוד עם אנשים, להיטיב איתם ולעזור להם להרגיש טוב יותר עם עצמם.

באותה תקופה עזריאל היה יהודי שאינו שומר מצוות, ואילו חנינת השם גדלה בחינוך קתולי. אלא שדווקא היא החלה להסתקרן בנוגע ליהדות, לשאול שאלות ולהעמיק בסיפורי התנ"ך, במסורת ובחגים.

לדבריה, היא הכירה היטב סיפורים מקראיים מילדותה, אך עם הזמן גילתה שהקריאה היהודית בהם והחיבור לחיים עצמם מעניקים להם משמעות אחרת. מה שהתחיל בסקרנות הפך בהדרגה לחיפוש רוחני ממשי.

אחד הנושאים שמשכו אותה במיוחד היה השבת. היא החלה לקרוא, ללמוד ולנסות להבין כיצד נראים חיים יהודיים בפועל, ולא רק מתוך ספרים.

חנינת השם מתארת שבת ראשונה שבה ניסתה לשמור לבדה, מבלי שהייתה סביבה קהילה תומכת או משפחה שיכולה להסביר לה מה לעשות. היא עדיין לא הכירה את כל ההלכות והמנהגים, אך הרגישה שמשהו בחוויה הזו נוגע בה עמוקות.

ככל שהעמיקה, ביקשה להיות בקרבת אנשים ששומרים שבת וחיים חיי קהילה יהודיים. היא אמרה לבעלה שאינה רוצה להסתפק בלימוד מרחוק, אלא להכיר משפחות ולראות כיצד היהדות מתבטאת בבית, בארוחות, בחגים ובחיים היומיומיים.

באותה תקופה התגוררה המשפחה בלנקסטר שבפנסילבניה, אזור שבו הקהילה היהודית הייתה קטנה יחסית. הם מצאו אנשים נוספים שהתעניינו בשבת ובמקרא, אך חנינת השם הרגישה שהיא עדיין אינה נמצאת במקום הרוחני שאותו חיפשה.

המשפחה עברה לפלורידה, שבה פעלה קהילה יהודית גדולה ומגוונת יותר. שם היא החלה להשתתף בשיעורים, להכיר משפחות שומרות מצוות ולהעמיק את הקשר שלה ליהדות.

היא מספרת כי רבים מהאנשים שפגשה הניחו שהיא כבר יהודייה. היא ידעה לא מעט, השתתפה בלימוד ודיברה על אמונה ומסורת מתוך חיבור עמוק. רק בשלב מסוים התברר לסובבים אותה שהיא טרם השלימה הליך גיור רשמי.

עבורה זו הייתה נקודת מפנה. "באמת הרגשתי שאני יהודייה", היא אומרת, אך הבינה שכדי לבנות את חייה ואת חיי ילדיה בתוך העם היהודי, עליה להשלים את התהליך באופן מסודר.

המסע של חנינת השם השפיע לא רק עליה, אלא גם על בעלה. עזריאל אמנם נולד למשפחה יהודית, אך התרחק מחיי תורה ומצוות. ככל שהיא למדה, שאלה והתקדמה, כך גם הוא החל לחזור אל הזהות שממנה הגיע.

השניים התקדמו בהדרגה. תחילה נכנסו לביתם מנהגים ומצוות הקשורים לשבת ולכשרות, ובהמשך נוספו עוד ועוד מרכיבים של חיים יהודיים.

בריאיון מתארת חני ליפשיץ את האירוניה המרגשת שבסיפור: "הייתה צריכה לבוא בחורה צעירה מהונג קונג כדי להחזיר אותו ליהדות".

חנינת השם מציינת כי גם רבנים שפגשה לאורך הדרך ראו בכך מהלך שאינו מקרי. לדבריה, בעלה נסע להונג קונג כדי לפגוש אישה שאינה יהודייה, ובסופו של דבר אותה אישה היא שהובילה את שניהם אל בית יהודי ואל חיים של תורה ומצוות.

עם השנים שינה בעלה את שמו מדניס לעזריאל. לדבריה, הוא הרגיש שהשם החדש מבטא את הסיוע והליווי שקיבל מלמעלה לאורך הדרך.

לאחר שהתקרבה ליהדות והפכה לחלק מקהילה בפלורידה, החל להתעורר בחנינת השם רצון לעלות לישראל. בעלה חשש בתחילה מהמהלך, והיא הציעה להתחיל בביקור בלבד.

לדבריה, היא האמינה שאם ישראל היא המקום שבו הם צריכים לבנות את חייהם, הדרך תיפתח. המשפחה הגיעה לארץ בתקופת החגים, סמוך לראש השנה, והחוויה הישראלית הייתה שונה מכל מה שהכירו בארצות הברית.

הם נכנסו לבתי כנסת, הוזמנו לארוחות חג ופגשו קהילות שונות. בראש השנה, ביום הכיפורים ובסוכות היא ראתה כיצד החגים אינם מתקיימים רק בתוך מרחב פרטי או קהילתי, אלא נוכחים ברחובות ובחברה כולה.

במיוחד ריגשו אותה הסוכות שהופיעו בכל מקום, המשפחות שאכלו בהן וברכות ה"שבת שלום" שנאמרו גם בין אנשים שאינם מכירים. לדבריה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבינה כיצד נראית מדינה שחיה לפי לוח השנה היהודי.

גם עזריאל, שחשש בתחילה, נשבה באווירה. הוא גילה שהמציאות בישראל שונה מאוד מהתמונה שהכיר דרך החדשות. במקום מקום מרוחק ומאיים, הוא פגש ארץ חמה, משפחתית ומלאת חיים יהודיים.

חנינת השם מספרת כי כבר כשהגיעה לנמל התעופה בן גוריון הרגישה מוצפת רגשית. לאחר חיים שלמים שבהם חשה שהיא אינה שייכת באופן מלא למקום שבו נולדה, היא הרגישה לראשונה שהגיעה הביתה.

"זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שייכת", היא אומרת. התחושה הזו הפכה עבורה לתשובה לשאלות שליוו אותה מאז ילדותה בהונג קונג.

העלייה עצמה לא הייתה קלה. המשפחה הגיעה עם ילדים, בלי ביטחון כלכלי ובלי שליטה מלאה בעברית. הם נדרשו למצוא מקום מגורים, עבודה וקהילה, ולהסתגל במהירות למציאות חדשה.

בתחילה בחנו כמה אזורים בארץ. ירושלים ריגשה אותה, אך לא הרגישה לה כמקום שבו תוכל לנהל את חיי היומיום של המשפחה. בהמשך הגיעו לצפון, התלהבו מהכנרת ומהנוף והתיישבו באזור טבריה ומגדל.

לדבריה, הצפון היה יפהפה, אך השפה הפכה לאתגר משמעותי. היא ידעה מעט עברית, ואנשים דיברו אליה במהירות, לעיתים במבטאים שלא הצליחה להבין. גם האפשרויות התעסוקתיות של בעלה היו מוגבלות, ובשלב מסוים הוא נאלץ לעבוד הרחק מהבית ולחזור רק בסופי השבוע.

למרות הקשיים, חנינת השם לא התחרטה. היא הרגישה שהחיים בישראל מאפשרים לה ולמשפחתה להיות חלק מסיפור גדול מהם, ושגם ההתמודדויות הן חלק מתהליך הבנייה.

לחנינת השם ולעזריאל נולדו שבעה ילדים. כל אחד מהם קיבל שם יוצא דופן, שמשקף תקופה בחיי המשפחה, תפילה, הודיה או משאלה.

בין השמות שהיא מונה בריאיון: עוצמת השם, תשועת השם, אמונת השם, כיבדיה משאלתי, שמחת השם בליבנו, רוח השם בחיינו ואהבת השם.

לדבריה, השמות מתחברים זה לזה ויוצרים יחד סיפור של אמונה. עוצמת השם מסמל את הכוח שנדרש להם בהתמודדויות השונות, תשועת השם מבטא את הישועות שחוו, אמונת השם נבחר מתוך האמונה שגם ברגעים של אי-ודאות הם אינם לבד.

השם כיבדיה משאלתי מבטא מבחינתה משאלה שנענתה, ואילו שמחת השם בליבנו ורוח השם בחיינו מתארים את הרצון שהאמונה לא תהיה רק רעיון חיצוני, אלא נוכחות ממשית בתוך הבית והלב.

אהבת השם, הבן שהפך לימים למתאגרף מוכר, נושא שם שמבטא את מרכז החיים של המשפחה ואת הכיוון שביקשו להעניק לילדיהם.

חנינת השם מספרת כי לא כולם ידעו כיצד להגיב לשמות. ישראלים ששמעו אותם שאלו אם מותר להשתמש כך בשם השם, ואחרים סירבו לומר את השם המלא והסתפקו בחלקו הראשון.

"כששמעו את השמות שלנו אמרו שזה מוזר", היא נזכרת, אבל מבחינתה ומבחינת בעלה הם מעולם לא נועדו להיות גימיק או לעורר תשומת לב.

השמות, היא מסבירה, הם הצהרה על זהות ועל הדרך שהמשפחה עברה: מילדה בהונג קונג שלא ידעה היכן היא שייכת, דרך מסע בין יבשות, חיפוש רוחני, גיור ועלייה, ועד להקמת בית שבו האמונה נוכחת אפילו בשמות שכל ילד נושא.