הברז סגור. יהונתן לוי רואה בבירור שהוא סגור, זוכר שסגר אותו ויודע בהיגיון שאין כל סיבה לחזור ולבדוק. ובכל זאת, משהו בתוכו עוצר אותו. עולה ספק, אחריו חרדה, ואז תחושה כמעט פיזית שהפעולה לא הסתיימה כמו שצריך.
הוא חוזר אל הברז, נוגע בו ומנסה לסגור אותו עוד מעט, עד שתגיע תחושת ההקלה. אלא שההקלה מחזיקה מעמד רק לרגע. כעבור כמה שניות הספק חוזר, ואיתו הצורך לבדוק פעם נוספת.
בריאיון אישי בתוכנית "גבר מי שמדבר" עם אבי מימרן, יהונתן לוי מתאר ללא פילטרים את החיים עם הפרעה טורדנית-כפייתית, OCD. הוא חוזר אל השנים שבהן לא הבין מדוע הוא נתקע בפעולות פשוטות, מספר על הרגע שבו קיבל שם למה שעובר עליו, ומסביר מדוע המשפט "אז פשוט תפסיק" רחוק כל כך מהחוויה האמיתית של המתמודדים.
כ-200 אלף בני אדם בישראל מתמודדים עם OCD ברמות שונות. התסמינים מופיעים לא פעם כבר בילדות או בגיל ההתבגרות, אך הדרך לאבחון ולטיפול עלולה להימשך שנים.
"ההיגיון נמצא מולך, אבל הוא לא נגיש"
לדברי יהונתן, אחד הדברים הקשים ביותר ב-OCD הוא הפער בין מה שהאדם יודע לבין מה שהוא מרגיש שהוא חייב לעשות.
המחשבות החודרניות יכולות להיות מוזרות, מאיימות או מנוגדות לחלוטין לערכים של האדם. עמוק בפנים הוא יודע שאינו באמת מאמין להן, אך הן מצליחות לעורר חרדה עוצמתית ודורשות ממנו לבצע פעולות חוזרות כדי להשיג הקלה זמנית.
"אתה נחטף על ידי זרם של מחשבות פולשניות וחודרניות", הוא מתאר. "ההיגיון הרציונלי והאותנטי שלך נמצא מול הפרצוף, אבל הוא לא נגיש".
המחשבות יכולות לעסוק בשאלה אם הדלת ננעלה, אם הגז נסגר, אם נאמרה מילה פוגעת או אם פעולה מסוימת עלולה לגרום נזק לאחר. לעיתים מדובר במחשבות על זיהום, חטא, פגיעה באדם אחר, הגוף, המראה החיצוני או שאלות קיומיות.
המכנה המשותף אינו בהכרח תוכן המחשבה, אלא היחס אליה. המוח מתייחס לאפשרות רחוקה כאילו היא סכנה ממשית, והאדם מרגיש שאינו יכול להמשיך עד שישיג ודאות.
אלא שהוודאות אינה מגיעה באמת. גם לאחר הבדיקה, הספק חוזר ודורש בדיקה נוספת.
יהונתן משווה את החוויה לצלילה מתחת למים. הטקס הכפייתי מרגיש כמו צינור חמצן קטן שמאפשר לנשום לרגע, אבל במקום לצאת מן המים, האדם נשאר מתחתיהם ונאחז שוב ושוב באותה הקלה זמנית.
15 דקות מול ברז סגור
אחד הרגעים שבהם הבין שהמצב כבר אינו ניתן להתעלמות התרחש בזמן שירותו הצבאי. יהונתן שירת כסמב"ץ והיה אמור להגיע בזמן להחלפת משמרת בחמ"ל.
רגע לפני כן נכנס לשירותים, שטף ידיים וסגר את הברז. כשהחל לצאת נעצר בבת אחת. הוא חש חרדה, בלבול וספק, ובראשו הופיע דימוי של ברז מטפטף.
הוא חזר לבדוק. הברז היה סגור, אך התחושה לא נעלמה. לוי נגע בו שוב וניסה להגיע לנקודה המדויקת שבה ירגיש שהפעולה הסתיימה לחלוטין. לרגע הגיעה הקלה, ואז שב הספק.
כך מצא את עצמו סוגר, פותח ובודק במשך כרבע שעה, בזמן שמחכים לו בחמ"ל ומתקשרים לברר מדוע הוא מאחר.
לדבריו, ככל שחזר על הפעולה, כך נפגע יותר האמון שלו בעצמו, בזיכרון שלו וביכולת שלו לדעת מה באמת קרה. הבדיקה שנועדה להרגיע דווקא הגבירה את המצוקה.
בסופו של דבר נאלץ להתרחק מהברז ולהגיע למשמרת, אך הטקס נמשך בראשו. הוא דמיין שוב ושוב כיצד הוא סוגר ופותח את הברז, מתוך פחד שאם לא יעשה זאת לא יצליח להתרכז בתפקידו ועלול לטעות.
"המושג אובססיה הוא מצור על הנפש", הוא אומר. הפעולה החזרתית מספקת רגע של שחרור מן המצור, אך במהרה הופכת לחלק ממנו.
המחיר: להיעלם מתוך החיים עצמם
OCD אינו מסתכם בבדיקות חוזרות או בשטיפת ידיים. לדברי יהונתן, ההפרעה חוטפת את הקשב, את הנוכחות ואת היכולת להיות בתוך הרגע.
אדם יכול לשבת עם משפחתו, לעבוד, ללמוד או לנהל שיחה, אך רוב הקשב שלו מוקדש לשחזור אירוע, לבדיקת זיכרון או לניסיון לפתור ספק שאין לו פתרון מוחלט.
הוא יכול לתהות במשך זמן רב אם אמר משהו לא ראוי, אם חנה במקום אסור, אם השאיר חפץ מסוכן בבית או אם גרם למישהו נזק בלי לשים לב. כלפי חוץ הוא עשוי להיראות שקט או חולמני, אך בתוכו מתרחשת עבודה מתישה.
כך, הוא מסביר, ההפרעה גוזלת מן האדם את ההווה. במקום להיות בקשר עם האדם שמולו, ליהנות מהאירוע או להשתמש ביכולותיו, הוא עסוק במאבק פנימי.
לאחר מכן מגיעה לעיתים גם החרטה: איך שוב פספסתי את הרגע? למה נפלתי פעם נוספת באותו דפוס, אף שכבר ידעתי שמדובר ב-OCD?
המחיר אינו רק זמן. המחשבות והטקסים שוחקים את הביטחון העצמי, פוגעים בזוגיות וביחסים המשפחתיים, מקשים על לימודים ועבודה ועלולים להוביל לבידוד, לדיכאון ולתחושה שהחיים מתנהלים במקום אחר.
לוי מתאר מצבים שבהם OCD מילא כמעט את כל היום, לצד תקופות שבהן חווה מצוקה עמוקה, פרידה, ערך עצמי נמוך ומחשבות קשות. עם זאת, הוא מדגיש שמחשבה חודרנית או מפחידה אינה מעידה בהכרח על רצון אמיתי לפעול לפיה.
לעיתים קרובות, לדבריו, דווקא אנשים מוסריים ורגישים נבהלים במיוחד ממחשבות הסותרות את ערכיהם. העובדה שהמחשבה הופיעה אינה הופכת אותה לזהותם.
המראה שגרמה לו להאמין שכולם מסתירים ממנו את האמת
הסימנים הראשונים הופיעו אצל יהונתן כבר בילדות ובגיל ההתבגרות. בתקופה שבה הוריו התגרשו והוא התמודד גם עם קושי חברתי, התפתחה אצלו התעסקות קשה בדימוי הגוף.
באחד הימים הביט בעצמו באמצעות מראה קטנה שאפשרה לו לראות את ראשו מן הצד. מה שראה הפך בתוך רגע לאובססיה. הוא השתכנע שראשו קטן ולא פרופורציונלי לגופו, וכי כל האנשים סביבו יודעים זאת אך מסתירים ממנו את האמת.
מאותו רגע החל לפרש מבטים והתנהגויות של אחרים כהוכחה לכך שהם מרחמים עליו או רואים בו אדם פגום. למרות שהפרשנות לא תאמה את המציאות, התחושה הייתה עבורו מוחשית ומטלטלת.
גם חוויות רגילות הפכו לטריגרים. בטיול משפחתי בפריז, לאחר ביקור בקטקומבות שבהן מוצגים שלדים וגולגולות, החל לעסוק ללא הפסקה במבנה גופו ובעמוד השדרה שלו. במקום ליהנות מן הטיול, מצא את עצמו בודק כיצד הוא יושב, עומד ומרגיש את העצמות בגופו.
בחופשה משפחתית אחרת, לאחר שנתפס לו הצוואר, עמד מול המראה ומדד שוב ושוב את הסימטריה בין שני צדי הגוף כדי לוודא שהצוואר "חזר למקום".
גם נגינה בפסנתר, שאותה אהב מילדות, נפגעה. באמצע קטע מוזיקלי הייתה עולה פתאום מחשבה: היכן בדיוק מונחות האצבעות שלי? ההתמקדות בפעולה האוטומטית קטעה את הזרימה והפכה את הנגינה למבחן מאיים.
הרגע שבו נאמר לו: "יש לזה שם"
במשך שנים יהונתן לא ידע להסביר מה עובר עליו. משפחתו זיהתה את המצוקה וניסתה לסייע, אך רק במהלך השירות הצבאי הגיע אל אשת מקצוע שאמרה לו לראשונה באופן ברור: "מה שיש לך הוא OCD, הפרעה טורדנית-כפייתית".
הרגע הזה עורר בו גם חשש וגם הקלה. מצד אחד, הוא קיבל אבחנה להפרעה שלא הכיר. מצד אחר, התברר לו שהוא אינו היחיד, שיש שם לתופעה ושאפשר לטפל בה.
המטפלת הבהירה שהיא אינה מתמחה בתחום, ולוי החל לחפש טיפול ממוקד. הוא פנה לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי המותאם ל-OCD, ובהמשך שילב גם טיפול תרופתי.
לדבריו, התהליך לא העלים את ההפרעה בן לילה. הוא דרש אימון מתמשך, חשיפה למצבים מעוררי חרדה והימנעות מביצוע הטקס שמספק את ההקלה המיידית.
אחד הכלים המרכזיים שעליהם הוא מדבר הוא ERP, חשיפה ומניעת תגובה. במסגרת התהליך נחשף האדם בהדרגה לספק או לחרדה, אך לומד שלא לבצע את הפעולה הכפייתית שבאמצעותה ניסה להשיג ודאות.
אם למשל עולה ספק בנוגע לדלת שננעלה, העבודה אינה בהכרח לבדוק שוב ולהוכיח שהיא סגורה, אלא להמשיך הלאה למרות האפשרות הקטנה שאולי לא. כך לומד המוח בהדרגה שהחרדה יכולה לעלות וגם לרדת בלי הטקס.
"זה אימון מוחי", אומר לוי. כמו שריר שמתחזק בחדר כושר, גם היכולת לשאת ספק וחוסר ודאות נבנית בהדרגה.
איך הורים יכולים לזהות שמשהו אינו כשורה?
יהונתן מציע לשים לב לא רק לפעולה עצמה, אלא גם לזמן שהיא גוזלת, למצוקה שמתלווה אליה ולמידה שבה היא פוגעת בתפקוד.
ילד שמתעכב זמן ממושך בפעולות יומיומיות, חוזר שוב ושוב על רחצה או ניקיון, מבקש מהוריו לומר משפט מסוים בדיוק באותה צורה, מתעקש לנסוע במסלול מסוים או דורש מבני המשפחה להשתתף בטקסים שלו, עשוי להזדקק לבדיקה מקצועית.
סימן נוסף הוא "איטיות כפייתית": פעולות שאמורות להימשך דקות ספורות הופכות לממושכות מאוד בגלל בדיקות, חזרות או כללים פנימיים. מקלחת עשויה להימשך שעה, היציאה מן הבית מתעכבת בשל בדיקות חוזרות, והשינה אינה מתחילה עד שהכול נעשה בסדר מסוים.
במקרים כאלה, לדבריו, לא נכון להסתפק בדרישה "די, תפסיק". האדם אינו חוזר על הפעולה מפני שאינו מבין שהדלת נעולה או שהברז סגור, אלא מפני שהחרדה אינה מאפשרת לו לסמוך על ההבנה הזו.
גם מתן אישורים ללא סוף עלול להפוך לחלק מן הטקס. הורה שמבטיח שוב ושוב שהכול בסדר מספק הקלה רגעית, אך עלול בלי כוונה לחזק את הצורך באישור הבא.
הצעד החשוב הוא לפנות לאבחון ולטיפול אצל אנשי מקצוע המתמחים ב-OCD. לוי מדגיש שככל שפונים מוקדם יותר, קל יותר לעצור את התרחבות הדפוסים ולהחזיר לילד או למבוגר את תחושת השליטה.
לא למחוק את המחשבה, אלא לשנות את היחס אליה
כיום יהונתן מתאר את עצמו כמי שנמצא במשך שנים במצב יציב, שבו הנטייה עדיין עשויה להרים ראש, אך אינה מנהלת את חייו.
גם לפני הריאיון, הוא מספר, עלו בו ספקות קטנים: האם חנה במקום מותר, האם המיקרופון שבכיסו מסוכן, או האם המראה שלו מסודר. ההבדל הוא שכעת הוא מזהה את הגירוי לפני שהוא הופך למעגל כפייתי.
במקום לבדוק שוב ושוב, הוא מזכיר לעצמו: אולי כן ואולי לא. גם אם יש משהו וגם אם אין, הוא יכול להמשיך.
הגישה הזו מנוגדת לדרישה של ה-OCD לוודאות מוחלטת. במקום להוכיח שהתרחיש המפחיד אינו אפשרי, לוי מסכים לחיות עם העובדה שאין ודאות מלאה בשום תחום בחיים.
לדבריו, ההתמודדות אינה רק ניסיון להיפטר ממחשבות, אלא תהליך עמוק של חזרה לעצמי, לגוף, להווה ולמה שהאדם באמת רוצה לעשות. הוא מכנה זאת "מסע הגיבור": יציאה מתוך עולם של אובססיביות, פחד וחוסר אמון, אל חיים שבהם המחשבות עדיין קיימות אך אינן מחזיקות בהגה.
התהליך כולל עליות, נפילות ורגעים שבהם נדמה שהכול חוזר. ברגעים כאלה, הוא מדגיש, חשוב שלא להוסיף למצוקה גם שנאה עצמית. לצד הכלים הטיפוליים דרושים סבלנות, חמלה ואהבה עצמית שאינה תלויה בהצלחה המושלמת.
"המחשבות האלה לא אומרות שאתם אנשים רעים"
בסיום הריאיון פונה יהונתן אל המתמודדים שחוששים לספר על המחשבות שלהם, ואל מי שצופים בו ומרגישים בפעם הראשונה שמישהו מתאר במילים את מה שקורה בתוכם.
"יש תקווה", הוא אומר. "אתם אנשים נפלאים ויש בכם המון כוחות".
הוא מבקש להזכיר שמחשבות מוזרות, מפחידות או מביכות אינן מעידות שהאדם מסוכן, פגום או רוצה לבצע אותן. המחשבות קיימות אצל בני אדם רבים; ב-OCD, היחס אליהן הוא שמעניק להן כוח ומכניס את האדם למעגל של חרדה וטקסים.
אפשר ללמוד לשנות את היחס הזה, לצמצם את ההפרעה ולהחזיר לחיים את הזמן, הקשב והאנרגיה שהיא לקחה.
יהונתן קורא למתמודדים לא להישאר לבד ולא לבזבז את כל משאביהם על הטקסים. את הזמן והכוחות שה-OCD דורש ממילא, הוא מציע להשקיע בטיפול מתאים ובאימון הדרגתי.
"זה מסע גיבור", הוא מסכם. מסע שדורש עבודה, אמונה, סבלנות והרבה אומץ, אבל יכול להוביל את האדם בחזרה אל החיים שהוא מבקש לחיות.
לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.