אתה בעל גרוע" - המשפט שהוא שומע גם כשאת לא אומרת אותו

מכירה את זה שאת בטוחה שאת זו שצודקת, ואת באמת צודקת! והוא, בעלך, כל כך "לא בסדר" וכל כך טועה?

את עובדת קשה, חוזרת עייפה, מותשת, הישר לעבודות הבית והטיפול בילדים, והוא כמו אורח, שבורח, עושה טובה מדי פעם ועוזר לך אחרי שהתלוננת ועשית לו פרצופים. קשה לך, את הולכת בודדה בעולם, עמוסה במטלות והכי כואב - את מרגישה שקופה. לא, הוא לא באמת רואה אותך, הוא עסוק. עסוק בלשרוד ולברוח.

לברוח ממי? ממה? מכתב האישום שיש נגדו, המנוהל בשם ה"צדק", וחתום בשמך.

מבטיחה לך שלא באתי לתקוף. מבינה אותך הכי בעולם - את באמת לבד במערכה, מרגישה לא חשובה ולא אהובה, והרישומים בפנקס הזוגי רק הולכים ומתמלאים: "זה לא פייר שאני עשיתי היום שלושים משימות, והוא בקושי אחת". את צודקת! והלב שלך צודק. אין לך ביטחון רגשי, וגם לא חווית פרטנר שנמצא שם באמת. את בסך הכול משוועת לקרבה, לחיבור, להכרה ולפגישת הלב, אבל הוא לא מבין. כל כך מרוחק ואטום, בורח, מתרחק.

תביני, הוא פשוט מרגיש מאוים. את רוצה "ביחד", אך משתמשת בשפה של בית משפט שבה יש רק תובע ונאשם: "אתה לא עוזר לי, הכול עליי!". הוא לא שומע בקשה לעזרה, בטח שלא בקשה לקרבה. הוא שומע "אתה כישלון! אתה בעל גרוע, אתה לא מספיק!". וכדי לא להרגיש את כאב הדחייה, הוא בורח או מטיח מילים קשות בחזרה. בלבו, שם עמוק, כואב לו. מוחו מזמזם "מה פתאום שאעזור בבית למי שמזלזלת בי, וכל היום רק מתלוננת ומאשימה?".

אני לא רוצה שתרגישי אשמה, אבל בינינו, הדרך שבה את מנסה להשיג שותפות וקרבה היא בדיוק הדרך שמבטיחה בדידות ומרחק. נכון, יש משהו משכר בתחושה הזו של ה"צדק", שכנעת את עצמך שאם רק תציגי בפניו מספיק ראיות חותכות לטעויות שלו, והוא סוף סוף יודה באשמה - הוא ישתנה ויתחיל לעזור לך. יש בזה משהו.

כל עוד את צודקת והוא אשם - את בעמדת כוח. לא צריכה לפגוש את החלשה שבך, הפגועה, הבודדה. אך הצדקנות הזו, שהיא סם ממכר, מולידה עוד בריחה מצידו, ועוד חוויה של "היא ממילא לא מעריכה את מה שאני כן עושה, אז אני לא אעשה יותר כלום!", ואז את נשארת רוטנת, ממורמרת ורחוקה מלהשיג את מה שאת באמת רוצה.

כשהבית הופך לאזור מלחמה שבו הוא מרגיש מותקף ומואשם, האינסטינקט ההישרדותי שלו אומר לו "ברח!". הוא לא פוגש אישה פגועה ועייפה שנלחמת על חייה ועל מקומה בקשר, הוא פוגש שופטת קשוחה שרוצה להרשיע אותו, ומעדיף לשהות שעות נוספות מחוץ לבית, נעלם למוסך, למסך או מחפש חברים, מרגיש חסר ערך ומבקש לשהות במרחב שבו רואים אותו ומעריכים אותו.

אני רוצה לספר לך סיפור על מישהי שהכרתי פעם, צופיה. היא ניהלה במשך ארבעים שנה מלחמת התשה יומית מול בעלה: "למה הכול נופל רק עלי?". היא הטיחה בו האשמות, חמושה בתחושת צדק ממכרת, אספה ראיות והגישה אותן בכתב אישום על כל כביסה שלא קופלה ועל כל כוס שנשארה ליד הספה. "למה אתה לא מקשיב לי?!". חריץ שנחרץ בצדק בין גבותיה הבהיל אותו נורא. מאחורי החומות והתלונות שלה הסתתרה אישה במצוקה. "תראה אותי, תבין שאני קורסת, תתקרב אליי". אבל בעלה לא שמע זעקה לקרבה. הוא שמע הכרזת מלחמה, התבצר בכעסו ופתח אף הוא בהתקפה: "למה את כל היום רק מתלוננת? דווקא! דווקא לא אעזור לך בכלום!". הוא נעל את לבו, ובכל פעם שהרימה את הקול - הוא נמלט מהבית.

במשך שנים היא רדפה אחר צדק, והוא לא היה עיוור. הוא ידע שהיא ממש ממש צודקת, ראה אותה קורסת ולבו התמלא באשמה - אשמה משתקת שכרסמה בתוכו יום אחרי יום, והשאירה אותו אומלל וחסר אונים.

כך הם חיו שנים, וביום הולדתה השבעים, כשהבית היה ריק ושקט, היא הביטה בו יושב בקצה הכורסא, מרוחק שנות אור, עיניו כבויות, מתרחקות מפניה. וברגע אחד של צלילות איומה, המחסומים שלה קרסו. היא הבינה שהנשק, שבו החזיקה כל חייה כדי להילחם על אחדות וקרבה, היה הדבר שבעצם הרס וגרם לחורבן נורא. צופיה בילתה חיים שלמים בעוינות וצדקנות רק כדי לגלות שנשארה צודקת, אך בודדה. היא רצתה אהבה, אך עשתה הכול כדי להרחיק אותה מבעלה.

במשך השנים הכרתי כמה וכמה צופיות כאלו, שרצו בסך הכול להרגיש אהובות, אבל השתמשו בשפת התלונות. זוכרת כמה מאמינים בך? "חכמות נשים בנתה ביתה". חורבן הבית השני נגרם כשהצדק הפך למידת הדין הקשה. צדקנות ופנקסנות מזינים שנאת חינם. חסד וסלחנות מזינים רחמים ואהבה. בית המקדש השלישי ייבנה מבית ועוד בית שמסכים להשכין בו שכינה. את צודקת, אבל בכל פעם שעולה בך תלונה או האשמה - עצרי! השהי תגובה. אחרי שההצפה הרגשית תרד, שאלי את עצמך שתי שאלות קריטיות: "מה אני באמת צריכה?", ו"איך אני יכולה לבקש את זה בצורה שיש לה סיכוי להישמע?". תתפלאי כמה בעלך ירצה להתקרב ולהיות שם בשבילך. גם הוא כאן בשביל לבנות את הבית, הבית שמוותר על הצדק היבש לטובת אהבת חינם, אחווה שלום ורעות.

מוכנה לוותר על שפת ה"צדק" ולעבור לשפת ה"אוהבים"? פשוט החליפי את תדר ה"קורבן", הסובל והמקופח שמסיר אחריות אישית ומשליך את מצבו על גורמים חיצוניים (כמו בעלים...), לטובת התקרבות אמיתית. כי בכל פעם שאת בוחרת בקרבה במקום בדין, את לא מוותרת - את בונה. בונה בית של אהבת חינם, בית שסוף-סוף יש בו מקום לשניכם. וכל בית כזה הוא עוד לבנה בבית הגדול שכולנו מייחלים לבניינו: שיבנה ויכונן במהרה בימינו, אמן.

מיטל מדי היא מאמנת תודעתית, מדריכת הורים ויועצת זוגית במחלקת חש"ן בהידברות.

לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.