:להיות נערה במחלקה פסיכיאטרית סגורה זה לא דבר פשוט. הודיה, שהתארחה בתוכנית "פתוח עם אפרת ברזל", מתארת בכנות את הדרך שהביאה אותה לשם, את הקושי העצום שבאשפוז ואת ההבנה המאוחרת שהמקום שממנו כל כך רצתה לצאת היה גם המקום ששמר עליה בחיים.
לדבריה, היא הייתה ילדה שמחה, אך לאורך השנים ספגה עלבונות והצקות. מילים קשות שנאמרו לה שוב ושוב הפכו בהדרגה לקול פנימי אכזרי. בהמשך התפתחו אצלה מחשבות כפייתיות וטקסים הקשורים ל-OCD, עד שהחרדה השתלטה על חייה.
"אנשים חושבים ש-OCD זה רק סדר וניקיון", היא מסבירה, "אבל אלה יכולים להיות טקסים שאתה מרגיש שאתה חייב לעשות, ואתה מרגיש נורא אם אתה לא עושה אותם".
המצב החמיר עד לפגיעה עצמית ולמחשבות אובדניות. בסופו של דבר הגיעה הודיה לאשפוז במחלקת נוער סגורה. "זה מקום קשה, אבל היחיד שבאמת השאיר אותי בחיים", היא אומרת.
הכי קשה: לראות אחרים חופשיים
אחד הזיכרונות החזקים שלה הוא תחושת הכליאה. היא מספרת על הגעגועים להורים, על הסורגים בחלונות ועל הקושי לראות אנשים בחוץ ולהרגיש שהיא אינה יכולה פשוט לצאת ולחזור הביתה.
גם שנים לאחר השחרור נשארו זיכרונות. ריחות, מקומות וחלומות יכולים להחזיר אותה לרגעים מתוך האשפוז. ובכל זאת, במבט לאחור היא מדגישה: "זה לא בושה להתמודד, וזה לא בושה לבקש עזרה. זה פשוט לדאוג לעצמך".
הטיפול התרופתי, שממנו חששה בתחילה, היה לדבריה חלק משמעותי בתהליך ההחלמה. כיום היא מתארת יכולת טובה יותר לשלוט במחשבות ובתחושות, ובעיקר שינוי עמוק באופן שבו היא תופסת את עצמה.
מתי ההורים צריכים להתערב?
ורד אביעד, שעברה בעצמה מסע ממושך בעולם בריאות הנפש לצד בתה, מדגישה כי כאשר מדובר בילדים ובבני נוער, לא כדאי לחכות בתקווה שהמצב יעבור מעצמו.
לדבריה, הסתגרות ממושכת, הימנעות מבית הספר, ניתוק מהסביבה, דיכאון שנמשך שבועות, פגיעה עצמית או שינוי חריף בתפקוד הם סימנים שמצריכים תשומת לב ופנייה לעזרה מקצועית. במצבים חמורים, ובמיוחד כאשר עולה חשד למצב פסיכוטי, היא מדגישה את החשיבות של הערכה רפואית מהירה.
אבל לצד הטיפול המקצועי, יש עוד דבר שאסור לזלזל בו: הקהילה.
"אל תוותרו עליהם"
אביעד מספרת שאחד הדברים הקשים ביותר למשפחות הוא ההתרחקות של הסביבה. חברים מתקשרים פעם או פעמיים, לא מקבלים מענה ומפסיקים לנסות. אלא שאדם שנמצא בדיכאון לא תמיד מסוגל להשיב, גם אם הוא זקוק מאוד לקשר.
"אל תוותרו עליהם", היא מבקשת. "תמשיכו לשלוח הודעה, לשאול מה נשמע, להיות שם".
לדבריה, גם ההורים עצמם זקוקים לתמיכה. לא רק כדי להחזיק את הילד, אלא כדי לא לאבד את עצמם בדרך. חברה, הליכה, כוס קפה או כמה דקות של נשימה יכולות להפוך לעוגן בתוך מסע ארוך ומתיש.
בסיום השיחה חוזרות המשתתפות גם אל האמונה. "שבורא עולם ייתן לנו את הכוחות הנכונים", אומרת אביעד. כוח אחר נדרש לגוף וכוח אחר לנפש, והתקווה היא למצוא בכל פעם את הדרך הנכונה להמשיך מכאן הלאה.
עוד בערוץ
אתם חושבים שאתם שולטים במחשבות שלכם? זו בדיוק הבעיה
כשהילדים אומרים ש"הכל בסדר", אבל שום דבר לא באמת בסדר
לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.