האם ביהדות הנשים פחות נחשבות?

בספר בראשית, בתיאור בריאת העולם, נאמר בסיומו של כל אחד מימי הבריאה "וירא אלוהים... כי טוב". המילה "טוב" חוזרת על עצמה אחת עשרה פעמים בקטע קצר מאוד, ורק בפעם השתים עשרה, כשהיא נאמרת לגבי האדם, היא מופיעה בתוספת שלילה: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב', י"ח).

הבריאה כולה טובה, ורק דבר אחד אינו טוב - הבדידות. בריאת האדם לבדו הייתה חסרה בשלמותה, ועל כן ה' ברא את האישה: "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (שם). מה הביאה האישה שלא היה קודם לכן? מה היה חסר בעולם טרם בריאתה? האישה מביאה איתה משהו שעד כה לא היה בעולם - קשר בין-אישי. כל מהותה של האישה בסיפור הבריאה היא להביא לעולם את הפלא שנקרא "מערכת יחסים".

בעוד החשיבה הגברית מתאפיינת ברדיפה אחר מטרות בעולם החוץ - הצלחה, קריירה, ניצחון במאבקים, הישגים, הערכה חברתית וכדומה - מהותה של האישה היא הפנימיות ויצירת קשר בין-אישי חזק.

בעולם שבו מעריכים רק הישגים גשמיים ומדידים, קל להתפעל מהישגיה של הגבריות. בעלי התכונה הזו הם אלה שהקריירה שלהם מתקדמת יפה, שמגלים יעדים וכובשים ארצות, שמממשים את עצמם. ולכן, כאשר התנאים החברתיים השתנו והתאפשר לאישה לבחור מחדש את מקומה, רבות מן הנשים שהרגישו כבולות בחרו במסלול חיים של השגת יעדים גבריים, שכן זה מה שנחשב לבעל ערך בעולם שלנו.

אך אלוהים ברא את הנשיות כדי שלעולם תהיה גם נקודת מבט אחרת. בלשון הקבלה מכונה הגבר "פלגא דגופא", חצי גוף. האישה והנשיות הן החצי השני, המשלים - אותו "עזר כנגדו".

מטרת הבריאה היא להביא את האדם השלם, המורכב מזכר ונקבה, לתיקון מושלם. הגבר עושה זאת במסלול של פעולות חיצוניות שמטרתן להשפיע על הפנים. לעומת זאת, האישה מגיעה לשלמות שלה על ידי עשיית מה שכבר קיים בטבעה - יצירת בית, קשרים, חום ואהבה.

כשהיא מביאה את הרוך והמתיקות שלה לעולם, היא למעשה בונה מנוע שאי אפשר להחליפו עבור העולם כולו. היא החמצן הרוחני שמניע את האנושות כולה. אלוהים אומר לאישה: "אני מפקיד בידייך את נשמותיהם של בן זוגך וילדייך. אישה בונה - אישה הורסת. הכול תלוי בך!".

האישה קיבלה את הכלים והכוחות למשוך בחוטים ולנהל בצורה עקיפה את הישגי העולם כשהיא עושה זאת בצורה מוסווית.

במדרש מובאת אפיזודה בעלת מסר על עוצמת השפעתה של אישה על בעלה: זוג נשוי, צדיק וצדיקה, לא זכו להביא ילדים במשך שנים רבות. הם הגיעו יחד להחלטה כי מוטב יהיה לפרק את החבילה, כך שכל אחד יינשא לאחר ואולי כך יזכו לילדים. אותו צדיק נשא אישה שנייה שהייתה רשעית, ואותה צדיקה נישאה לאדם שהיה רשע.

הצדיק שנשא לאישה אישה רשעית הפך בעצמו לרשע, ואותה צדיקה שנישאה לרשע הפכה אותו לצדיק. מסכמים חכמי ישראל: "הכול תלוי באישה" (בראשית רבה, י"ז).

היהדות רואה את האדם כשלם המורכב משני חלקים - זכר ונקבה, ואין אחד מהם עולה בחשיבותו על השני. כל אחד מהצדדים ניחן בתכונות שונות ומסתכל בצורה מיוחדת ושונה על המציאות. תכונתה הבולטת של הגבריות היא אקטיביות והישגיות, ולא בכדי עולמנו התבסס עד היום על הישגי הגברים ומובל על ידם. לצד זאת, החלק השני של המשוואה הוא החלק הנשי, שממלא תפקיד קריטי בהנעת הגלגלים מאחורי הקלעים. הנשיות מתבטאת ביחסי אנוש, תקשורת ורגישות לזולת. שני הצדדים הללו משלימים זה את זה, והאחד אינו יכול בלי השני.

במובן מסוים, השקפה זו מתבטאת בהבדל שבין הברכות שמברכים גברים ונשים בבוקר. הגבר מברך "שלא עשני אישה" (תפילת שחרית), ואילו האישה מברכת "שעשני כרצונו". בגלל ההבדל הזה נוהגים לפעמים להאשים את הגברים בכך שהם שוביניסטים ומתנשאים על הנשים, בעוד שהנשים מסתפקות, כביכול, בברכה מדרג ב', ברירת מחדל פוגענית ומעליבה.

אולם האמת הפוכה לגמרי - האישה מייצגת סוג אישיות שכבר שלמה עם עצמה כפי שהיא. במושגים מתחום הנפש, הגבר עסוק ב-Doing (עשייה), ואילו האישה קרובה יותר ל-Being (להיות).

על פי היהדות, אלוהים ברא את האישה כשהיא רוחנית יותר מהגבר וקרובה יותר לאידיאל ולשלמות. האישה במהותה קרובה יותר לרצונו של אלוהים מאשר האיש, ולכן היא מברכת "שעשני כרצונו", כרצונו של ה'. דווקא הברכה שנחשבת כ"סוג ב'" היא הפרגון הגדול ביותר לאישה.

אז למה הגבר מברך "שלא עשני אישה"? פשוט מאוד. הגבר נצטווה במצוות רבות שהאישה אינה מצווה בהן, כמו תפילין, סוכה, ציצית ועוד. כשהוא מברך את הברכה הזו, הוא למעשה מודה לה' על הזכות שניתנה לו לקיים מצוות.

המצוות הן למעשה מעין חומה רוחנית ששומרת על הגבר בתוך מסגרת הקדושה. האישה לא צריכה את המצוות שבהן הגבר מצווה, כי היא רוחנית יותר מטבעה, ולא נזקקת להן.

בימינו, הנשים מנסות להתחפש לגבר ולהוכיח כמה שהן שוות ולא פחותות, כשהן מנערות מעליהן את הטבע הנשי. כשאישה מדכאת את הנשיות, שמתבטאת בעדינות, ביתיות, רכות ורגישות, ומבליטה צדדים המיוחסים לפן גברי יותר, היא למעשה מנסה להשתמש בכלים שונים שלא מותאמים לה, בחושבה כי 'זה שווה יותר'. "גם אנחנו יכולות להיות טייסות", "גם אני יכולה להיות נשיאת ארה"ב", הן מצהירות.

נכון - אין ספק שהיא יכולה. אבל מי אמר שלהיות טייסת חשוב יותר מלהיות המנוע של המטוס?

תנועת הפמיניזם היא שלמעשה החדירה לתודעת הציבור את הרעיון שתפקיד האישה נחות, ומותיר את הנשים כמדוכאות ומסכנות שלא קיבלו הזדמנות לממש את עצמן. הפמיניזם הצליח לגרום לאנושות להאמין שלטפל בתינוק שלנו זה "פחות" מאשר להיות עורכת דין מצליחה שהביאה ניצחון ללקוח שלה בבית המשפט. הלקוח הרוויח 50,000 שקל, והתינוק ראה את אמו חצי שעה בערב. האם יש היגיון בקביעה הזו? למה לא לשנות את התפיסה שאליה התרגלנו, ומי קבע שהיא הנכונה?

כל מערכת מוצלחת בנויה מחלקים השונים במהותם ובעלי תפקידים ותחומי אחריות המוגדרים להם. הצבא מורכב מחילות שונים: אוויר, ים ויבשה; חברת היי-טק מורכבת ממנהלים, מהנדסים, עובדי משאבי אנוש ועוד; ממשלה מורכבת משרים שונים, כשלכל שר התיק שלו.

ללא הפרדה וייעוד מוגדרים לכל חלק וחלק, המערכת הייתה הופכת לאנדרלמוסיה אחת גדולה ובלתי מתפקדת. חלוקת התפקידים היא זו שמביאה לכך שהמערכת תתנהל בצורה בריאה ונכונה. מובן שחלוקת התפקידים נעשית בהתאם להכשרה, לרקע ולאופי האנשים.

התא המשפחתי גם הוא מערכת, ועל מנת שיתנהל כראוי נדרש שגם בו תהיה חלוקת תפקידים ברורה.

האיש, מטבעו, הוא בעל נטייה וחיבור לעולם החוץ, בעוד האישה, בטבעה, בעלת כישרון וחיבור לעולם הרגש, להבנת נפש הילד ולבית עצמו. חלוקת תפקידים בין האיש לאישה על פי תכונות נפשם היא אחד התנאים ליצירת בית פורח ומתפקד.

אף אחד מהתפקידים אינו נעלה יותר או פחות מחברו, אלא לכל אחד מקומו שלו. שני החלקים נצרכים וחיוניים, והם משלימים זה את זה.

נשיות בריאה ומתוקנת מושגת כאשר לקול הנשי יש מקום לצד הקול הגברי, ושניהם חיים יחד בהרמוניה שמעצימה ומגדילה זה את זה.

היטיב לסכם את הדברים בתמצית הרב אליהו כי טוב בספרו "איש וביתו":

"חכמי ישראל אינם מרבים דברים על שוויון זכויות האישה ועל החזרת כבודה, שכן ישראל שהם חיים על פי חוקי ה' ותורתו מעולם לא שללו מן האישה את זכויותיה ולעולם גם לא יוכלו ולא ירצו להוסיף על זכויותיה תוספת כלשהי. האיש והאישה - שני מלכים המשמשים בשני כתרים, ומלכותם בשני עולמות משלהם. שני מינים בתוך המין האנושי. שני תפקידים לשניהם ושני סוגי זכויות. שתי מעלות נפרדות ונכבדות, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה".

התנ"ך, הגמרא ושאר כתבי הקודש היהודיים מלאים בציטוטים המבטאים יוקר וכבוד גדול לאישה. ביניהם יש פסוקים ואמרות שללא הבנה עמוקה עלולים בקלות לצאת מהקשרם ולהתפרש בצורה הפוכה מכוונתם האמיתית.

לדוגמה, שלמה המלך, החכם באדם, אומר בפסוק אחד: "מצא אשה מצא טוב" (משלי י"ח, כ"ב), ובפסוק אחר הוא אומר: "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז', כ"ו).

הפסוק השני יכול היה להיאמר בלשון הזו: "האישה מרה ממוות", אך שלמה המלך נוקט דווקא במילים "ומוצא אני מר ממות את האשה" כדי להעביר מסר חשוב בנושא שלום הבית.

ההבדל בין הזוגיות המתוארת בשני הפסוקים נובע מנקודת שוני אחת: מה אתה מחפש בזוגיות - הענקה לאחר או את העונג הפרטי שלך? את האישה שמולך או את עצמך?

אם אתה מוצא שזוגיות היא ה"אישה", כפי שמתואר בפסוק הראשון, כלומר נתינה והענקה לאחר - תזכה לזוגיות פורחת, וכמובן האישה תהיה הראשונה שתרצה לתת את כל כולה בחזרה.

אך אם אתה מוצא שזוגיות היא ה"אני", כפי שמתואר בפסוק השני, כלומר קבלת טובות הנאה עבור עצמך - הזוגיות תהיה מרה.

המילה "אני" שמצוינת בפסוק השני באה ללמד אותנו כי בזוגיות שמתבססת על אנוכיות ואגו, המיוצגים במילה "אני", בני הזוג ינחלו סבל רב ומרירות. שלמה המלך בא ללמד אותנו כי תנאי הכרחי לזוגיות מלאה בהרמוניה ובשלום הוא ענווה והתחשבות באחר.

במקום אחר שעלול להתפרש באופן שלילי נאמר: "אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" (מסכת שבת, דף קנ"ב).

במבט ראשוני, המאמר מתפרש בצורה איומה, אך כשלומדים את כוונת חז"ל התמונה נראית אחרת.

מה הדבר הכי כואב לאישה במערכת זוגית? בגידה. אין כואב מזה.

ישנה בדיחה מוכרת על אישה שבאה בבוקר לחברתה בוכייה ומספרת לה בהיסטריה: "בעלי לא חזר הביתה מאתמול בלילה. אני חושבת שיש לו מישהי אחרת!". החברה ניסתה לעודד אותה ואמרה: "תהיי אופטימית! אולי משאית דרסה אותו...".

השלום והחיבור בין איש לאשתו חשובים עד מאוד בעולם היהדות, וכדי לשמר את מערכת הנישואים, חכמינו אומרים לגבר שנתקל בפיתוי זר כיצד להסתכל על אותה אישה כדי שיחוש דחייה וירחק ממנה. מטרת חכמינו באמירה זו היא להגן על האישה ולשמור על התא המשפחתי.

במקום אחר בכתבי הקודש היהודיים נאמר לגבר כיצד עליו להסתכל על כל הנשים בעולם שאינן אשתו - כמו קופות.

והנה לשון הזוהר, בתרגום, ביחסו של הגבר לאשתו: "זו היא שלא יימצא כמותה. זו היא היוקר של הבית. כל הנשים בפניה כקוף בפני בני אדם" (זוהר, חלק א', מ"ט, ב').

אזכור אחר שנתפס בטעות כזלזול באישה הוא היותה פסולה לעדות. יש שלוקחים עובדה זו ומציגים אותה כראיה לזלזול בנשים, כשלמעשה הדבר הפוך לחלוטין.

התורה שומרת על כבודה ויוקרתה של האישה, ולכן מונעת ממנה להגיע למקום שבו מתקוטטים בעלי דין ומחלוקת. הראיה לכך שהתורה שומרת על כבודם של מי שמעמדם רם מובאת בספר ההלכה היסודי "שולחן ערוך", שבו נאמר כי רב הגדול בחוכמתו, שאין זה מכבודו ללכת לבית הדין - לא ילך (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ"ח, סעיף ה').


לעוד מידע, כנסו לאתר 70 השאלות הקשות ביהדות >>

לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.