למה דווקא שבת, יום המנוחה, מלאה בכל כך הרבה הגבלות?

מלך נתן לבנו האהוב גן פורח ומופלא - עצים עמוסי פרי, פרחים בכל הצבעים ושביל אבנים מתפתל. אבל מסביב לגן הקיף המלך חומה גבוהה. הבן הביט בחומה והתרעם בליבו: "למה כלא אותי אבי בתוך גדר, בתוך גן שהיה יכול להיות פתוח לכל העולם?"

ימים חלפו, והבן יצא לטייל מחוץ לחומות הארמון. שם ראה גן אחר, פתוח לכל, בלי גדר ובלי שער. אבל באותו גן בדיוק, עוברי אורח רמסו את הערוגות, חיות בר כרסמו את השורשים, והרוח הפרועה שברה את הענפים הצעירים. אז הבין הבן כי אביו לא הקיף את גנו בחומה כדי לכלוא אותו, אלא כדי לשמור על הגן בשבילו. הגדר לא הייתה הגבלה, היא הייתה האהבה.

זה בדיוק היחס שלנו לשבת. כל השבוע אנחנו מחכים לשבת כדי סוף־סוף לנשום, ואז מגיעה שבת עם כל הרשימה הארוכה שלה - מה מותר ומה אסור. אז איפה כאן המנוחה?

זו שאלה כנה, וכדאי לתת לה תשובה כנה. כי באמת, במבט ראשון זה נשמע כמו דבר והיפוכו: יום שכולו נועד לעונג ולמנוחה, ודווקא בו יש כל כך הרבה מחיצות. אבל ברגע שמתבוננים מקרוב, מגלים שאותן הגבלות הן בעצם המפתח האמיתי לחירות.

אנחנו מעבירים את החיים בקצב שלא היה כמותו. יש לנו סמארטפונים, מיליון הודעות, מיילים, סטטוסים, שורטס, בקשות מהגננת, אישורים מהמורים, ומה לא. אם פעם יכולנו לשבת בשקט בשביל לחשוב, להתבונן ופשוט להיות - בימינו, שקט הפך למותרות וקשה מאוד להשיג אותו. בדיוק כאן נכנסת השבת.

העולם נברא בשישה ימים, "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". זהו המודל לחיים. ששת ימי החול הם ימי העשייה, ימי השיפור והתיקון של העולם, ויום אחד, השבת, מוקדש לעצירה. לנוח, כמובן, אבל גם להתבונן על מה שיש ולהודות.

זה בדיוק המעבר בין "לעשות" ל"להיות". וכדי שהמעבר הזה יקרה באמת, לא מספיק לרצות לנוח. אנחנו צריכים גבולות ברורים שיעצרו אותנו, גם אם אנחנו רוצים להמשיך לרוץ.

שום מטרה משמעותית בחיים לא מושגת בלי ויתור על משהו אחר. מי שרוצה לרדת במשקל מגביל את האכילה. מי שרוצה לכתוב ספר מוותר על פעילויות פנאי אחרות. מי שמתאמן לקראת תחרות מוותר על נוחות. בכל תחום שבו אנחנו רוצים להגיע להצלחה ולסיפוק, אנחנו זקוקים למסגרת שתגן על הזמן ותשומת הלב שלנו.

בדיוק מאותה סיבה, כדי שהאדם יזכה למנוחה האמיתית של השבת, הוא צריך גם מסגרת של גבולות. הפסיכולוג ד"ר גורדון ניופלד ניסח את זה יפה: תבניות וגבולות הן אלה ששומרים על מה שחשוב לנו באמת, כי בשגרת היומיום, ההתנגדות לדחפים וליצרים שלנו כמעט אף פעם לא חזקה מספיק כדי לשמור על הדברים שיקרים לליבנו.

הרבה יותר קל לענות למייל דחוף מאשר לצאת להליכה כפי שתכננת. הרבה יותר מפתה לצאת לבית קפה עם חברה במקום להתחיל את תפריט התזונה החדש. הרבה יותר נעים להקשיב לשיעור מאשר לנהל שיחה קשה עם בן משפחה. בלי מקום, זמן והרגלים קבועים - הלחץ של מה שדחוף עכשיו תמיד ינצח.

זו בדיוק המטרה של ה"איסורים" בשבת. הם לא אמורים לכבול אותנו, אלא לשמור עלינו ולהגן על מה שיקר לנו באמת. שקט נפשי ושלווה אמיתית הרבה יותר משתלמים מעוד יום ברשתות החברתיות. בלי הגדר - לא היינו מגיעים אליהם.

התורה עצמה מקשרת בין שמירת שבת לזיכרון היציאה משעבוד מצרים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יד). מי שעובד בלי הפסקה, בלי יום שהוא באמת חופשי מכל ציווי אנושי, הוא בסופו של דבר משועבד, גם אם לא שם לב לזה.

נתן שרנסקי, אסיר ציון לשעבר ברוסיה הסובייטית, ולימים שר בממשלת ישראל ויושב ראש הסוכנות היהודית, ידע לתאר את זה במילים חדות במיוחד כשעמד למשפט מבוים בברית המועצות: "אתה, אדוני השופט, חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך מכיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך, ואילו אני אהיה משועבד מכיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך, השופט, קבעו מראש מה לומר. גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת, וזה חמור פי כמה".

שרנסקי אמר לשופט שדווקא הוא, האסיר, הוא בן החורין האמיתי כי רוחו נשארה נאמנה לעצמה, בעוד שרוחו של השופט, שנאלץ לפסוק כפי שנקבע לו מראש, היא זו שמשועבדת באמת.

ואכן, שביעית מהחיים אנחנו בני חורין אמיתיים ואיננו כפופים לשום גחמה, ציווי או ציפייה אנושית.

אם כן, הגבלות השבת עושות לנו טוב ומעניקות לנו חירות אמיתית. אבל יש עוד מקום שבו השבת מיטיבה עימנו - בתוך הבית. תשאלו את עצמכם כמה מהזמן הפנוי שלכם מוקדש למסכים ולשיחות חולין, וכמה מוקדש לשיחה כנה עם בני/בנות הזוג או הילדים? אם תהיו ממש כנים, התשובה בדרך כלל תהיה מביכה.

משפחה מלוכדת הייתה תמיד סימן ההיכר של בית שומר מצוות, והשבת היא אחד הגורמים המרכזיים לכך. סעודות משותפות, זמן איכות עם המשפחה או לימוד מעמיק של אב ובן, הם הזדמנות שקשה למצוא בימות החול. אפילו פסיכולוגים ממליצים לפנות זמן משפחתי נטול הפרעות, גם אם צריך "לכפות" את זה מבחוץ.

מקובלים מסבירים שבבריאת העולם, ה' כביכול צמצם את גילוי כוחותיו כדי שהעולם הגשמי יוכל להתקיים. ביום השבת מסתלק הצמצום הזה, והעולם חוזר וניזון מגילוי גדול יותר. לא במקרה אותיות המילה "שבת" זהות לאותיות "תשב" מלשון שיבה: בשבת הכול שב למקורו.

גם האדם עצמו לא נשאר אותו דבר בשבת. חז"ל אומרים: "נשמה יתרה ניתנה בו באדם בערב שבת, ובמוצאי שבת נוטלין אותה ממנו" (מסכת תענית, כז). כלומר, בכניסת השבת מתווסף לאדם כוח רוחני שאינו נמצא בו בימות החול.

כלי רוחני נוסף שניתן לנו על ידי השבת הוא לסלק את מחשבות החול, הדיבורים והמעשים, ובמקומם למלא את היום בלימוד, בתפילה ובעונג. גם ההנאה הגשמית, כמו אוכל טוב, יין ושינה, לא עומדת בניגוד לקדושת השבת, אלא היא חלק ממנה. הקדושה, שאמורה לרומם אותנו רוחנית בשבת, דואגת גם לגוף הפיזי שלנו, ולא מתעלמת ממנו.

בסיום תיאור הבריאה נכתב: "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא). לא היה עוד מה לתקן. ומדי שבוע, ביום השבת, העולם חוזר לאותה שלמות. זו ההזמנה הגדולה של השבת. להפסיק, ולו ליום אחד, לשפוט את המציאות ולנסות לתקן אותה - ופשוט לקבל אותה כמו שהיא. חז"ל מתארים את זה בתור טעימה מהעולם הבא ממש: "שבת - אחד משישים לעולם הבא" (מסכת ברכות, נז).

אם כך, ההגבלות של השבת אינן הגדר שמונע מאיתנו ליהנות, הן התנאי שמאפשר לנו בכלל להגיע להנאה האמיתית. בלעדיהן, יום המנוחה היה נשאר עוד יום שגרתי, שנשאב על ידי כל מה שדחוף באותו רגע. עם הגבולות, הוא הופך ליום שבו אנחנו באמת נפגשים, בין אם המשפחה ובין עם עצמנו, וכמובן עם הקב"ה.

להצטרפות למיזם 2 שבתות לחצו כאן >>

שפע של תפילות ומידע מחכים לכם באתר הידברות - כניסת שבת, פרשת השבוע, מזמור לתודה, זמני היום, תפילת שחרית, פרק שירה, תפילה לפרנסה, שאל את הרב ועוד

לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.