איך ממשיכים לישון בלילה כשיודעים שהילד שלכם לא יכול לישון על מיטה? איך אוכלים ארוחה כשיודעים שהוא מבקש רשות לשתות מים? ואיך, אחרי שכל זה נגמר, חוזרים לקום בבוקר ולהתלבש יפה?
בריאיון אישי ל"יומן מסע", מספרת סילביה קוניו, תושבת קיבוץ ניר עוז ואמם של דוד ואריאל קוניו - שהוחזקו בשבי חמאס 738 יום - על היום שבו נחרב עולמה, על שנתיים של חוסר ודאות, ועל הדרך שבה הצליחה לשרוד את הבלתי נתפס. איך אישה אחת מחזיקה מעמד כששמונה מבני משפחתה נחטפים בבת אחת?
"נכנסנו לסרט אימה"
בשישה באוקטובר 2023, ערב לפני הטבח, משפחת קוניו עוד חגגה. ארבעת ילדיה של סילביה - לוקאס, דוד, איתן ואריאל - באו לבקר עם משפחותיהם וחגגו יום הולדת לאחד הנכדים, עם בלונים ועוגה. "אף אחד לא היה יכול לחלום על מה שהולך לקרות מחר בבוקר", היא אומרת.
ב-6:29 בבוקר התחילו האזעקות, ותוך דקות סילביה ראתה שלושה גברים נכנסים ויוצאים מהרכב של בנה. "רצתי לממ"ד, סגרתי, ונשארתי שם", היא משחזרת. בעלה לואיס החזיק את ידית הדלת במשך שעות, בעוד מחבלים מנסים לפרוץ פנימה ארבע פעמים. באותם רגעים התכתבה סילביה עם בנה אריאל בוואטסאפ - "פחדנו שישמעו אותנו, אז לא דיברנו, רק כתבנו" - עד שב-8:28 הגיעה ההודעה האחרונה שלו. "נכנסנו לסרט אימה, וזהו", היא אומרת.
מתוך 20 בני משפחה וחברים שהיו יחד בקיבוץ באותו שישי, שמונה נחטפו. דוד ניסה לחלץ את משפחתו מהבית הבוער, אך המחבלים תפסו אותו יחד עם אשתו שרון ואחת מבנותיהן התאומות, יולי, בעוד את הבת השנייה הצליחו להוציא בנפרד. "לקחו את הילדה מהדודה, ועשרה ימים הייתה לבד. ילדה בת שלוש", מספרת סילביה, וקולה נשבר. בעזה חיפשו את אמה בייאוש, עד שזיהו אותה בזכות סימן קטן - כינוי ערבי שקיבלה, "נוסה", שפירושו "חצי", כרמז לכך שיש לה תאומה. "זה נשמע כמו סיפורים מהשואה", היא אומרת. "זה לא נורמלי".
"אני ישנה, והילד שלי לא יכול לישון"
בעוד שרוב בני המשפחה שוחררו לאחר 49 ו-52 יום, דוד ואריאל נותרו בשבי 738 ימים. "אני אוכלת, והילד שלי לא יכול לאכול. אני שותה מים, אני יכולה ללכת לשירותים מתי שאני רוצה - והם לא. הם צריכים לבקש רשות", היא מתארת את חוסר הפרופורציה הבלתי נסבל. הקושי הגדול ביותר, לדבריה, לא היה רק החטיפה עצמה אלא חוסר הידיעה: "אנשים שיושבים במנהרות סובלים, ולא יודעים מי חי ומי לא. וגם את לא יודעת. אי אפשר לנשום ככה".
כשדוד ואריאל שוחררו, סילביה ראתה שני אנשים שונים לגמרי מהבנים שיצאו מהבית באותו אוקטובר. "אריאל היה לבד, לבד, לבד. מקופל, כואב לו הגב, רזה", היא אומרת. היא בחרה שלא לשאול יותר מדי: "אם הם רוצים לספר, הם מספרים. לא רוצה להכביד עליהם, להחזיר אותם אחורה". העיניים, היא אומרת, מספרות את מה שהמילים לא תמיד מוכנות לחשוף: "את רואה את העצב בעיניים, עם כל השמחה. העיניים לא משקרות".
כשהיא מסכמת את מה שהשתנה בה, סילביה מדברת על אישה שלמדה לדבר בקול רם אחרי שנים של שתיקה. "אני יותר פתוחה, יותר מדברת. ואני תמיד אומרת - האופטימיות, ולהיות שמחים, ולהיות חיוביים כל הזמן, זה מה שיציל את כולם. בכל דבר, בכל מחלה, בכל תאונה, בכל בעיה".