"אליק נולד מן הים" הוא אחד המשפטים הישראליים המפורסמים ביותר. משה שמיר כתב אותו בפתיחת ספרו במו ידיו, לזכר אחיו אליק שנפל במלחמת העצמאות, והוא הפך לסמל של הצבר החדש: ישראלי שנולד כאן, כביכול בלי עבר ובלי צורך להסביר מאין בא.
אבל אליק לא היה הראשון שנולד מן הים. התנ"ך מלא באנשים שנכנסו אל המים כאדם אחד ויצאו מהם כאדם אחר.
חג הסוכות הוא זמן מתאים במיוחד לחשוב עליהם. זהו החג שבו נידונים על המים, ובימי המקדש נוספו לניסוך היין גם מים שנשאבו ממעיין השילוח. דווקא המים, הדבר הפשוט, היומיומי וההכרחי ביותר, עומדים במרכזו של אחד החגים השמחים בשנה.
המים במקרא הם מקור חיים, אבל גם מקום של שינוי. משה מתחיל את חייו בתיבה על פני היאור. דווקא במקום שבו נגזר על ילדי העברים למות, הוא ניצל. בת פרעה מושכת אותו מן המים וקוראת לו משה: "כי מן המים משיתיהו". הילד שנמשה מן היאור יהיה האיש שיוביל עם שלם אל החירות, שוב דרך המים.
לפניו היה נח. הוא נכנס אל התיבה בתוך עולם אחד ויוצא ממנה אל עולם אחר. המבול מוחק את המוכר, והתיבה הופכת למקום שממנו מתחילים מחדש.
וגם יונה עובר דרך הים. הוא בורח משליחותו, יורד אל הספינה ומושלך למים. דווקא במעמקים הוא מתפלל. כשהוא נפלט אל היבשה, הוא קם והולך אל המקום שממנו ניסה לברוח.
ולא רק יחידים נולדו מן המים. עם ישראל כולו נולד מתוכם. בני ישראל עומדים על שפת ים סוף. מאחוריהם מצרים, לפניהם הים. הם כבר יצאו מעבדות, אבל רק אחרי המעבר בתוך הים הם יכולים לעמוד מן העבר השני ולשיר.
אולי מכאן אפשר לקרוא מחדש גם את המשפט "אליק נולד מן הים". לא כמי שאין לו עבר, אלא להפך: כמי שעבר דרך משהו ונולד ממנו מחדש. מי שיוצא מן המים אינו מוחק את מה שהיה לפני כן. הוא נושא אותו איתו, אבל כבר איננו בדיוק אותו אדם.
ובמובן הזה, גם הסוכה היא תיבה. אם המים משולים לחיים, הרי שהחיים עצמם הם לעיתים ים סוער: גלים גבוהים, רעש, תנועה מתמדת וחוסר ודאות. הסוכה מאפשרת לנו, לשבוע אחד, להיכנס אל תוך תיבה קטנה בלב הים הזה.
אנחנו יוצאים מן הבית הקבוע, מן השגרה ומן המרוץ, ונכנסים למרחב ארעי ופשוט יותר. לא כדי לברוח מן החיים, אלא כדי להתרחק מעט מן הגלים הגבוהים שלהם. לשהות רגע במקום מוגן, בין סכך לשמיים, עם משפחה ואורחים, ולהיזכר מה באמת מחזיק אותנו גם כשהים סביבנו אינו שקט.
אולי זו אחת ההזמנויות של חג הסוכות: להיכנס לרגע אל התיבה שבנינו, להניח לים החיים להמשיך לגעוש בחוץ, ובעיקר לברר מחדש, מה אנחנו לוקחים איתנו כשנצא ממנה.
ד"ר אפרת גרוסמן היא ראש המכללה האקדמית "אמונה" לאמנויות ועיצוב בירושלים