אם אנחנו העם הנבחר למה סבלנו כל כך לאורך ההיסטוריה?

שמואל רוזנר, עיתונאי וסופר, ניסח את השאלה כך: מסורת "העם הנבחר" קשה לעם היהודי, ולא מהיום. היא קשה במובן ההיסטורי, שכן קשה להבין כיצד יכול "עם סגולה", כיצד יכולה "ממלכת כהנים", כיצד יכול "גוי קדוש" - כל מה שמבטיח האל לעמו לקראת מתן תורה - להתמוטט, להירמס, להיטלטל בגלות, להישחט, להתבזות, להזדקק לחסדיהם של מארחים אדיבים יותר ופחות. ההיסטוריה של עם ישראל אכן מלאה באירועים כאלה.

יש שהאשימו את העם היהודי עצמו בסבל שבא עליו:

לוּ היהודים היו מוכנים לוותר על כתר "העם הנבחר", אזי לא הייתה מתעוררת כלפיהם כל כך הרבה שנאה. אך אנו יודעים כי "האשמת הקורבן" היא טכניקה ידועה כדי להסיר מעל הפוגע אחריות לסבל שגרם.

היו גם יהודים שביקשו להתנער מתדמית "העם הנבחר", אולם בספרו "מיהו העם הנבחר?" (ידיעות אחרונות, 2013) טוען ד"ר אבי בקר כי עמים רבים תופסים את עצמם באופן זה או אחר כ"עם נבחר" ומיוחד, ובכל זאת לא התעוררה כלפיהם שנאה כזו. יתרה מכך - האם ניתן להעלות על הדעת שדווקא העם היהודי, עם קטן כל כך, חסר כוח פוליטי וצבאי, התלוי בחסדיו של השליטים ונתון להתקפות ולגזרות כדבר של יום ביומו - הוא העם הנבחר?

ד"ר בקר מוכיח כי השנאה שהתעוררה כלפי היהודים לאורך ההיסטוריה של העם היהודי הייתה דווקא בגלל שהדתות המונותאיסטיות הגדולות, הנצרות והאסלאם, קיבלו את הטענה היהודית על היותנו "עם נבחר" - ונלחמו בה. שתיהן ניסו ומנסות להוכיח כי תואר "העם הנבחר" עבר אליהן, וכי היהודים כבר אינם מחזיקים בו.

כדי לבחון את השאלה מדוע העם היהודי סובל, נתמקד במכתב חשוב של הרמב"ם (רבי משה בן מימון) הכולל תשובה בדיוק לשאלה זו.

בשנת 1172 קיבל הרמב"ם מכתב מאת רבי יעקב בן רבי נתנאל (אלפיומי), שהיה באותה עת מנהיג יהודי תימן. המכתב תיאר את המצב הקשה הפוקד את יהדות תימן: מצד אחד הטילו השלטונות המוסלמים גזירות שמד, שהכריחו את יהודי תימן לבחור בין המרת דת לאיסלאם - לבין מוות.

מצד שני, גם בתוך הקהילה נתקלו היהודים בקושי: יהודי מומר כתב לשלטונות כתבי שטנה נגד אמונת ישראל, וטען על קיומם של רמזים בתורה המוכיחים את אמיתות שליחותו של מוחמד. בנוסף לכך, הקשיים הרבים עוררו בקרב יהודי תימן ציפיות משיחיות, עד שלבסוף 'הופיע' משיח שקר שעבר בין הכפרים וטען כי הגאולה הגיעה. רבי יעקב בן רבי נתנאל חזה את התהום הצפויה, ואת ההתרופפות באמונה כתוצאה מהתסיסה המשיחית ומהאכזבה הצפויה להגיע אחריה, ושלח איגרת לרמב"ם ובה שאלה: כיצד לעקור את הייאוש, לעודד את האמונה בקב"ה ואת האמונה בעתיד ישראל?

הרמב"ם השיב באגרת, המכונה עד היום "איגרת תימן". זהו אחד הכתבים החשובים ביותר שבידינו שבהם עוסק הרמב"ם בסיבת ייסוריהם של יהודים.

באגרת שוטח הרמב"ם שלוש דרכים שבאמצעותן התמודדו העמים עם שנאת ישראל שקיננה בהם, וגרמה להם לפרוע ביהודים פעם אחר פעם. לטענתו, מאז שניתנה לנו התורה, שהבדילה אותנו משאר האומות, מקנאים בנו הגויים ללא הפסקה. הם מסרבים להכיר בקשר המיוחד של היהודים עם בורא עולם, ומנסים לעשות הכול כדי לפגוע בתורה ובעם ישראל.

הדרך הראשונה היא על ידי השמדה - לאורך ההיסטוריה היו מלכים כמו עמלק, סנחריב ונבוכדנצר (ומאוחר יותר גם חמלניצקי, היטלר וסטאלין) - שיצאו נגדנו במלחמה פיזית. כוונתם הייתה להשמיד את עם ישראל בעזרת החרב בשדה הקרב.

הדרך השנייה הייתה להילחם נגדנו במישור הדתי-אמוני, מתוך ניסיון להפר את אמונת ישראל ולהעביר את היהודים על דתם. מלחמה זו נעשתה הן על ידי פולמוסים וויכוחים, ששאפו להוכיח את עליונותן של דתות אחרות על-פני היהדות, והן באיסור קיום מצוות או לימוד תורה, כאשר העם היהודי נשלט תחת אומות זרות.

הדרך השלישית להילחם בנו הייתה מתוחכמת יותר - להמציא דת חדשה, המתדמה ליהדות, ושמתחרה מול היהדות על נפש המאמינים. דת חדשה זו נלחמה בנו הן בנשק פיזי והן בנשק רוחני. היא מסתירה את כוונתה האמיתית, ומעוררת מבוכה בכך שאומרת שאינה סותרת את התורה, אלא רק מוסיפה עליה, והיא כביכול מבוססת על תורה חדשה, שגם היא מה'. אלה הן הנצרות והאסלאם, שכבשו את העולם בכוח הזרוע ובכוח הדת שהפיצו על פני העולם כולו. שתיהן מנסות (או לפחות ניסו בהתחלה) לדמות את דתן ליהדות, אולם זה אינו אלא חיקוי, שההבדל בינו לבין המקור הוא כהבדל בין אדם חי לפסל, האחד מלא חיים, והשני - חלול.

עם זאת, הרמב"ם סבור כי לדתות אלה ישנו ערך גם עבור היהודים, משום שהן מפיצות את האמונה באלוהים על פני העולם. בזכותן יתחילו הגויים לקרוא בכתבי הקודש (התנ"ך), ישמעו על עם ישראל, ולבסוף יעזבו את עבודת האלילים שלהם. לעתיד לבוא, כשישוב עם ישראל לתפקידו המיועד, 'אור לגויים', הוא ילמד אותם את דת האמת, ומאחר שהם כבר הוכנו לכך, יקל על אומות העולם לקבל את האמונה היהודית.

הרמב"ם מסיים חלק זה באומרו כי שלוש השיטות הללו להילחם בעם ישראל - בכוח הזרוע, בוויכוחים ויצירת רפיון דתי ובהמצאת דת חדשה - "כולן יאבדו. ואם יהיו להם איזו גבורה וניצחון בזמן כלשהו - לא תעמוד להם הגבורה ההיא ולא יאריך להם הניצחון ההוא". גם אם היום דתות אלו נמצאות בעמדות כוח, בסופו של דבר הן יאבדו, ועם ישראל, לעומתן, למרות הלחצים שלוחצים אותו - יישאר לעולם.

לאחר ההסבר ההיסטורי-אנושי, מגיע הרמב"ם להסבר רעיוני-אמוני עמוק יותר. הרמב"ם מחזק את יהודי תימן באומרו שכל התלאות והקשיים הבאים עליהם אינם אלא ניסיון ובחינה, שתכליתם להראות את אמונתם ואת חיבתם בעולם.

ממשפט זה נובע שלסבל שתי מטרות:

מטרה ראשונה - "להראות את אמונתם": כדי להוכיח לעולם את גודל אמונתנו בקב"ה, עלינו לעמוד במבחני אמונה. כשאנו מאמינים בו למרות המחיר הכבד שהדבר גובה מאיתנו, והגויים רואים שאנו דבקים בדרך ה' למרות הכול - נעשה קידוש ה'. כאשר אדם מוכן להתמסר לקיום תורת ה' ואף למסור את חייו עבורה - מתגדל ומתקדש שֵם ה', סיבת הסיבות ועילת העילות, בעולם, וזהו דבר גדול עד מאוד.

המטרה השנייה - "להראות את חיבתם": רק מי שבאמת מאמין בקב"ה, יישאר חלק מעם ישראל. כמו בתהליך זיכוך של מתכת גולמית, תוך כדי השריפה והעינויים ינשרו אלה שאמונתם אינה חזקה דיה, ה'סיגים', ויישאר ה'כסף הטהור', הצרוף, שהזדכך במהלך הקשיים. יישארו אלה שאבותיהם אכן עמדו במעמד הר-סיני, שמעו את הדיבור מפי הגבורה וקיבלו על עצמם "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). הקב"ה ערב לנו שכל מי שנכח במעמד הר-סיני - הוא ובניו, עד עולם, יאמינו בנבואות משה רבנו, ידבקו בדרך ה' וימשיכו את המורשת שהחלה באברהם אבינו. הרמב"ם נשען על מסורת חז"ל, ולפיה כאשר אדם נוטש את היהדות - הדבר מהווה סימן בדיעבד שלא היה שייך לה מלכתחילה. נשמות בני ישראל לדורותיהם השתתפו במעמד הר-סיני, ומעמד זה, שבו שמעו כל הנוכחים את קול ה' בוקע מתוך הענן, היה נשגב ומלא הוד, וחיזק את לב ישראל לעמוד בכל שעת קושי שתבוא עליהם.

הרמב"ם ממשיך ומסביר את נקודות האור שהוא רואה, שמנצנצות מתוך חשכת הגלות. את הטוב שמסתתר בתוך הייסורים. התורה שווה שיסבלו עבורה, היא הנחמה לסבל:

"ויש עלינו [=לנו] לשמוח במה שנסבול ונישא מן הצרות ואבדת הממון והגלות והפסד עניינינו (כגון עסקים, מסחר וכו'). שכל זה לתפארת היא לנו לנגד בוראנו וכבוד גדול. וכל מה שיפיל ממנו בעניין הזה הוא חשוב כקרבן כליל על גבי המזבח".

הרעיון של שתי המטרות של הסבל (הגדלת שם ה' בגויים ובירור האמונה אצל היהודים) מתאים בצורה מושלמת למטרתו של עם ישראל כעם. הרמב"ם כותב כי מטרתו של עם ישראל היא לפרסם את שם ה' בעולם, ולהגיע באמצעות התורה לדעות אמיתיות.

אם כך, יוצא שהסבל עוזר לעם ישראל למלא את מטרתו. כשלמרות הסבל נשארים אנשים דבקים בקב"ה - הגויים רואים זאת, ושם ה' מופץ ומתקדש, שזוהי המטרה הראשונה. גם המטרה השנייה מושגת, כי הסבל מעורר חשיבה רבה בתוך עם ישראל, ואלה ששורדים - מתנערים מהסיגים הרעיוניים הזרים, ומגיעים לאמונה אמיתית ולדעות אמיתיות.

הרמב"ם מביא, במקום אחר (הלכות איסורי ביאה, פרק י"ד), הסבר נוסף לצרות ולסבל. עם ישראל אינו יכול לקבל את מלוא הטוב המגיע לו בעולם הזה ולחיות חיי נחת ושלווה, כי חיים כאלה עלולים להביא לזחיחות הדעת ולעזיבת ה'. דווקא הקשיים והסבל גורמים לכך שעם ישראל לא יעזוב את הקב"ה. כתוצאה מהקשיים אנו נשארים דבקים בה', ואז ניתן יהיה לקבל את מלוא השכר בעולם הבא.

הסבר נוסף למשמעות הייסורים על פי שיטת הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) הוא עקרון ה"אין חטא בלא מיתה ואין ייסורים בלא עוון", כשכוונת הדברים היא שהסיבה לקשיים שבאים על האדם היא לעורר אותו לשוב מדרכיו השליליים ולהתקרב לחיים המתנהלים על פי רצונו של ה', וזאת כדי שלא יחיה במסלול חיים המנוגד לתכליתו העליונה. כשאדם, או האומה בכללותה, מתרחקים מהמטרה העליונה שלשמה הגיעו לעולם הזה, הם עלולים להוביל את עצמם לאובדן רוחני נצחי, ועל מנת להשיב אותם למסלול המקורי והרצוי, מגיעה קריאת השכמה בצורה של ייסורים. למה דווקא ייסורים? כי בדרך כלל, כשהכול טוב בחיים, לא עוצרים לחשוב על השאלות הגדולות של החיים, לא עוצרים לחשבון נפש נוקב, ולא מביטים מעלה. דווקא קושי יוצא דופן הוא זה שמביא את האדם לעצור לרגע את שטף החיים ולהתבונן - בעצמו ובחייו.

פעמים רבות, בתחילה הייסורים מגיעים בצורה לא קשה מדי, אך אם לא מבינים את הרמז וממשיכים בשאט נפש ללכת בכיוון ההפוך, אז הייסורים הופכים להיות קשים יותר ויותר, כשמטרתם היא לטובה נצחית בלבד, אף אם קשה מאוד לראות זאת בשעת המשבר.

כמו כן, לעיתים הייסורים מגיעים כדי לזכך את נשמתו של האדם מעוונות שעשה בעברו, כמעין שפשוף לא נעים, או זיכוך כסף, שמפיק בסופו של תהליך כסף טהור. כך יוכל האדם לקבל את גמולו המלא על הטוב שעשה במהלך חייו.

לסיכום הדברים, הסבל שחווה עם ישראל אינו בהכרח לרעתו. אמנם בהסתכלות צרה הוא בלתי רצוי, אולם בפרספקטיבה רחבה יש לו תכלית. ברמה המעשית, הסבל נובע מתוך התמודדותן של האומות עם רעיון הבחירה של עם ישראל, שמצד אחד הן מקבלות, אולם מצד שני - מתקשות להשלים איתו. ברמה האמונית, הסבל נועד לעזור לעם ישראל למלא את תפקידו ההיסטורי.

דרך הסבל מתפרסם שם ה' בעולם (כיוון שאומות העולם רואים את דבקותו של עם ישראל בקב"ה למרות צרותיו), ומזדככת האמונה של השורדים, שמתנערים מהסיגים (הרוחניים והפיזיים גם יחד). כך הם זוכים להגיע לדעות אמיתיות ולאמונה מבוססת וחזקה. הסבל הוא הכרחי גם כדי למנוע מעם ישראל לעזוב את הקב"ה, בבחינת "וישמן ישורון ויבעט" (דברים ל"ב, ט"ו). לפעמים, כשהאדם מוקף בכל טוב, פרנסה בשפע, זוגיות, ילדים, הצלחה וכל מה שאפשר לבקש - עלולים להגיע לידי גאווה עצמית ולשכוח את התכלית שלשמה האדם נולד. לכן, למען טובתו העליונה והנצחית של האדם, הוא מקבל קריאת השכמה.

בעקבות הצרות - משלים עם ישראל את תפקידו בעולם, וגם זוכה לשכר מוגבר בעולם הבא, שכן הייסורים משמשים ככפרה על העוונות.

כאן המקום לשאול: האם ייתכן כי אולי, אם היינו עושים את עבודתנו נאמנה, אם היינו באמת מתאמצים ומקדישים את כל כולנו לפרסום שם ה' בעולם, ועובדים על עצמנו כדי להגיע לדעות אמיתיות, וממילא - דבקים בה', אולי היה נחסך ממנו הסבל? אם הסבל הוא אמצעי שבו הקב"ה משתמש על-מנת שנגיע למילוי תפקידנו, האם לא עדיף שנמלא את תפקידנו ובכך יחסכו מאיתנו הייסורים?…
למידע נוסף כנסו לאתר 70 השאלות הקשות ביהדות https://70q.hidabroot.org/

איך אפשר לדעת שה' קיים?

האם יש מוסר מוחלט, או שהכול מותר בתנאי שלא פוגעים באחרים?

שפע של תפילות ומידע מחכים לכם באתר הידברות - כניסת שבת, פרשת השבוע, מזמור לתודה, זמני היום, תפילת שחרית, פרק שירה, תפילה לפרנסה, שאל את הרב ועוד

לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.