"אם אין קריית שמונה - אין מדינת ישראל"

מגבעת שחומית נשקפת קריית שמונה כמעט כמו גלויה. החרמון מצד אחד, הרי נפתלי מהצד השני, עמק ירוק ונחלים שחוצים את העיר. קשה להביט בנוף הזה ולחבר אותו מיד למציאות שעברה על העיר בשנים האחרונות. אבל עבור דורון שנפר, דובר עיריית קריית שמונה ותושב העיר, היופי והשקט הם רק חלק מהתמונה.

"שקט הוא יחסי", הוא אומר לעודד הרוש, כשהשניים משקיפים על העיר. "אני תמיד מגיע לפה ורואה את קריית שמונה היפה, את ארץ פלגי המים, נחל שחוצה אותה, החרמון מצד ימין, הרי נפתלי מצד שמאל, הכול ירוק. אם הייתי מביא אותך לפה בלי שתדע איפה אתה, היית שואל באיזו ארץ אתה נמצא".

אלא שמתחת לפסטורליה נמצאת עיר שמנסה לחזור לעצמה לאחר תקופה ארוכה של פינוי וחוסר ודאות. לדברי שנפר, ערב המלחמה התגוררו בקריית שמונה כ-25 אלף תושבים, וכיום מספרם עומד לדבריו על כ-15 אלף. למרות הפער הגדול, הוא מעדיף להתמקד דווקא במי שבחרו לחזור.

"במקום לדבר על אלה שלא באו, ואין לי טענות אליהם כי יש להם את השיקולים שלהם, אני רוצה לדבר על אלה שכן באו. אלה שמאמינים במקום. יש עשרות משפחות ממרכז הארץ ומהדרום שמגיעות לקריית שמונה".

שנפר מדבר על העיר בהתלהבות של מי שלא רק גר בה, אלא משוכנע בעתידה. את מצבה הנוכחי הוא משווה למניה שנמצאת בנקודת שפל, דווקא רגע לפני העלייה.

"קריית שמונה היום היא כמו מניה שנמצאת בירידה. מתי קונים מניות? כשהן בשיא? לא. קונים כשהן למטה", הוא אומר. "מי שיבוא לקריית שמונה בתקופה הזאת יעשה את האקזיט של החיים שלו. מחירי הדירות פה לא מהגבוהים ואיכות החיים פה מעולה".

אלא שהמחירים והנוף אינם מספיקים. שנפר מצביע על שלושה נושאים מרכזיים שלדעתו יקבעו את עתידה של העיר: תעסוקה, בריאות וחינוך. מבחינתו, כדי למשוך לקריית שמונה משפחות צעירות ואנשי מקצוע איכותיים, המדינה צריכה לייצר עבורם סיבה ממשית לבחור בצפון.

"אם מורה לפיזיקה בתל אביב מקבל בדיוק כמו מורה לפיזיקה בקריית שמונה, הוא יעדיף להיות בתל אביב, ליד הפקולטה שלו", הוא אומר. לדבריו, תמריצים משמעותיים לאנשי חינוך, רפואה והייטק יכולים לשנות את התמונה ולייצר בעיר אוכלוסייה גדולה וחזקה יותר.

"אנחנו לא מסכנים, האנשים פה חזקים", הוא מדגיש. "צריך לעשות פה עיר עם הטבות אמיתיות, להביא מפעלי עוגן ולגרום לאנשים איכותיים להגיע. אם יהיו פה יותר אנשי הייטק, רופאים ופיזיקאים, יתייחסו לקריית שמונה לא כנקודה על המפה, אלא כמקום שצריך להשקיע ולתמוך בו".

השיחה מגיעה באופן בלתי נמנע גם לשאלת הגבול והביטחון. הרוש שואל אם הפתרון לחיזוק העיר אינו מתחיל דווקא ביצירת מרחק גדול יותר בין התושבים לבין האיום מצפון.

שנפר משיב שהוא שומע בחודשים האחרונים הרבה דיבורים על קווים וצבעים, אבל מבחינתו התושב הממוצע עסוק בשאלות אחרות.

"קו צהוב, קו אדום, קו ירוק, קו כחול - את מי זה מעניין? התושב הרגיל רוצה שנפסיק לדבר על קווים ונתחיל לדבר על אנשים, על פרויקטים, על תעסוקה ועל חינוך", הוא אומר. "אם יהיה פה חינוך טוב, שירותי בריאות ותעסוקה איכותית, תהיה פה איכות חיים. אני רוצה לדבר על תוכנית לאומית לחיזוקה של קריית שמונה".

עם זאת, הביטחון אינו נעלם לרגע מהשיחה. עבור שנפר זהו סיפור משפחתי שנמשך דורות.

"אני נולדתי במקלטים. סבא וסבתא שלי היו במקלטים, ההורים שלי היו במקלטים וגידלו אותי במקלטים. אני לא מאמין שגם את הילדים שלי גידלתי במקלטים, ואני מתפלל שאת הנכדים שלי, בעזרת השם, אני לא אגדל במקלטים כפי שאני גדלתי".

לדבריו, מי שבוחר לחיות בעיר אינו מבקש יחס של מסכנות, אלא את אותם שירותים בסיסיים שכל משפחה מצפה לקבל. "אנחנו בוחרים לגור פה מבחירה, לא כי מישהו מכריח אותנו. אבל אם החלטנו לגור פה ולא לברוח, אנחנו רוצים מעבר לביטחון גם שירותי בריאות טובים, חינוך טוב ותעסוקה איכותית".

כדי להבין איך הדברים נראים מחוץ למשרדי העירייה, הרוש פוגש גם תושבים שחזרו לעיר לאחר הפינוי. אחת מהם, קוסמטיקאית תושבת קריית שמונה, מספרת כי בזמן המלחמה פונתה לנתניה. לדבריה, המחשבה לעזוב לצמיתות עלתה, אבל מעולם לא הפכה לתוכנית ממשית.

"בנתניה יש הכול, מהכול, בשפע ובכמויות", היא אומרת. "אבל פה יש את הפשטות, את הרוגע, את הנחת. הכול פשוט, קל, קרוב ונגיש. יש פה משהו משפחתי, משהו אחר".

החזרה הביתה, היא מודה, אינה מוחקת את החששות. "זה מורכב. זה לא חיוכים והכול טוב ויפה, אבל כיף. אין כמו בבית. העיר הזאת באמת טובה ומהממת".

מה יאפשר לה להרגיש בטוחה בעתיד? מבחינתה התשובה ברורה: ביטחון, אבל לא רק. "צריכה להיות פה תנופה מטורפת של העיר, עשייה, שיפתחו דברים ושיהיה פה כל מה שאנחנו צריכים. אנחנו לא שווים פחות, אז אין סיבה שנקבל פחות. אני פה מבחירה".

כשנשאלת אם הייתה ממליצה למשפחה אחרת לעבור לקריית שמונה, היא אינה מהססת. "כן. אני מאוד מדרבנת. לא לעזוב, לחזור ולהישאר. אני חושבת שזה צו השעה. אנחנו פה, צריך להישאר וצריך להחיות את המקום".

בהמשך הסיור מגיע הרוש אל אחד המקומות שממחישים יותר מכל את מה ששנפר מנסה להסביר: נחל טבעי שחוצה את העיר. אנשים מגיעים אליו עם כוס קפה ומחשב נייד, יושבים לעבוד ליד המים או פשוט עוצרים לכמה דקות בתוך היום.

"אתה מכיר עוד עיר בישראל שנחל כזה חוצה אותה?", שואל שנפר. "אנשים יוצאים מהמשרדים שלהם עם הלפטופ, מגיעים לפה, שמים את המחשב ומתחילים לעבוד. אתה מכיר מישהו בישראל שיוצא מהמשרד שלו לנחל טבעי?".

שם הם פוגשים גם את רועי, יליד קריית שמונה, שפונה בזמן המלחמה לטבריה וחזר לעיר. כשהוא נשאל אם הוא שמח לחזור, התשובה מגיעה מיד: "ברור. זו העיר שנולדתי בה. כל החברים שלי, כל המשפחה שלי פה".

אבל גם הוא לא מנסה לייפות את המציאות. כשנשאל אם השקט חזר, הוא משיב: "אין שום שקט פה. מפחיד עדיין, אתה יודע". ובכל זאת, כשהרוש שואל איך הם ממשיכים להגיע בערב, לשבת יחד ולחיות כרגיל, הוא עונה בפשטות: "אנחנו כבר לא מפחדים. עברנו הכול".

בסוף היום, אחרי הנוף, הנחל, הרחובות והשיחות עם התושבים, שנפר חוזר למסר שאיתו התחיל. מבחינתו, עתידה של קריית שמונה אינו רק שאלה מקומית של עיר צפונית שנפגעה במלחמה, אלא סוגיה לאומית.

"מדינת ישראל צריכה להבין שאם אין קריית שמונה, אין מדינת ישראל", הוא אומר. לצד האמירה הזו, הוא מבקש שלא להסתכל על תושבי העיר כעל "מגן אנושי", אלא כעל אזרחים שרוצים לחיות במקום שבחרו בו ולקבל את התנאים שיאפשרו להם להישאר.

"יש פה נוף פסטורלי, חינוך טוב שצריך לחזק, קהילה, אנשים חמים ואיכות חיים", הוא מסכם. "מי שיבוא לפה, יבוא בגלל ציונות, אבל יישאר בגלל איכות החיים".

מהו ערכה האמיתי של מערת המכפלה? השמאים מדברים

"ישבנו בסלון - ופתאום אנחנו שומעים בום": אגם קורקוס על הילדות לצד אבא חולה באפילפסיה

לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.

שפע של תפילות ומידע מחכים לכם באתר הידברות - כניסת שבת, פרשת השבוע, מזמור לתודה, זמני היום, תפילת שחרית, פרק שירה, תפילה לפרנסה, שאל את הרב ועוד