בית כנסת. ערב שבת. שיא השבוע. עוד רגע דבר תורה. אני מחייך באושר, כי זה אומר עשרים דקות של שינה מתוקה וערבה כשברקע מתנגן מלמול מלטף ומונוטוני מפי אחד מזקני העדה. אני מציץ סביבי. משמאל, באגף אקטואליה, אני קולט את וייזר, השמאלני של בית הכנסת, מרפד את הסטנדר שלפניו בערימת עלוני שבת. מימין, במחלקת ספורט, מועלם, הוא מגדיל ראש ומניח את טליתו לפניו, שיהיה נוח למצח. הצעירים ביציע בתנוחת זינוק. עוד רגע זה מתחיל. התרגשות באוויר. העיניים מתחילות להיעצם. בעורף, מענף קומבינה, לחשושים אחרונים של סגירת עסקאות. פתאום אני קולט את חבר שלי, שולמן, עולה לדוכן. נהיה לי שחור בעיניים. מכל האנשים, דווקא שולמן. ועכשיו אי אפשר לישון, איך אוכל לגשת אליו, ללחוץ את ידו ולהגיד לו: "שכוייח, דיברת יפה" כשנחרתי לו מול הפרצוף בזמן שדיבר? משפחה רגישה, השולמנים.
השולמן פוצה את פיו, ומדקלם במונו: "בפרשתנו מסופר על פרשת המרגלים...", בזווית העין אני יכול לספור חמישה עשר ראשים צונחים באבחה על הסטנדר שלפניהם. "אז מה היה בעצם היה חטאם הנורא?", מימין, מחלקת ספורט כבר סרוחה על הספסלים בזויות לא אפשריות. "הרי הם התבקשו לתור את הארץ", מבט אל היציע. ריק. בקומבינות שורר שקט מחריד. רק הנשים עוד מהלכות רכיל בעמן מאחורי הפרגוד. נותרתי ער לבדי. אלא מה אומרת התורה?", ממשיך שולמן בפאתוס מרדים. אישוניי מזדגגים. עוד רגע ואפול שדוד. אני מעיף מבט זועף אל שולמן. הוא מתפתל על הדוכן, אובד עצות. מכחכח בגרונו. משתעל. כלום. האולם נוחר כמת. שולמן מנופף בידיו כמו תרנגול בניסיון נואש לתשומת לב. ראשי צונח בכבדות.
נחירה אקטואלית מחרידה אותי מניקורי. שולמן מייבב קדושה על הבמה. "המרגלים חטאו כשהוציאו את דיבת הארץ", אומר שולמן בקול דקיק, "ובכך פילגו את העם", מתחנן בדמעות. פתאום מכה בי הארה. אני קם מרבצי, וקורא בקול: "כן! בדיוק! כמו כל היפי נפש האלו מהשמאל, שמפלגים את המדינה, ביזיון!".
כל הראשים מתרוממים. וייזר מגף האקטואליה מתעשת ראשון וצורח בפרצוף סמוק מזעם: "תתבייש לך, מי יפה נפש? אני לא פחות ציוני ממך", מפינת הספורט קופץ מועלם, וזורק: "יאללה יאללה , שמענו אותך וייזר. לך כבר, לך להפועל שלך, למסור כדור אתם לא יודעים, אבל בלמסור שטחים - אלופי המדינה". וייזר רותח מזעם. אני מתיישב בחן. הצעירים שנעלמו מהיציע חזרו בריצה והם מדרבנים לפיתרון הסכסוך באלימות. במחלקת קומבינות מתארגנים הימורים. על הדוכן, שולמן קורן מעונג על הדיון הציבורי הסוער שעורר. עזרת נשים צופות בהתרחשות בעוצר נשימה. מועלם מגייס את אוהדי בית"ר לצידו בקריאות קרב. וייזר מאגד סביבו את האליטה האקדמית. בין הצעירים מתפתח עימות מילולי בין אוהדי בית"ר לאוהדי מכבי. אוהד הפועל דק השוקיים מציץ מבעד למחיצה בפחד. סטנדר נזרק לעבר וייזר. שולמן נואם, משולהב מההמון, כשסביבו סידורים מעופפים. מעזרת נשים מוטחות סוכריות בר-מצווה בעוצמה אל עבר הניצים. מועלם חובט בפרופסור ממושקף ויפה נפש לארכיאולוגיה. ביציע מתגוששים בוגרי עצמונה ועלי.
שולמן מסיים ויורד מהדוכן, זורח כולו. הוא מתקבל בחיבוקים חמים, טפיחות על השכם ולחיצות ידיים נלהבות. וייזר מתייפח על כתפו בהתרגשות. נאום כזה טרם נראה כאן. אני ברקיע השביעי. אני ניגש אליו ללחוץ את ידו, כשלפתע מישהו מנער את כתפי. אני מתעורר ומגלה שבית הכנסת ריק. מעליי עומד הגבאי ואומר: "קום, קום. צריך לסגור." מתאושש מההלם, אני מוחה קורי שינה מעיני וריר מלחיי, כשהגבאי מנופף אלי את אצבעו ואומר: "תדע לך שהחבר שלך מאוד נפגע שישנת לו בדבר תורה".
לרעיונות וראיונות: jew.wanderer@gmail.com
לטורו הקודם של "היהודי הנודד"