אלוהים לא נמצא רק בעזרת הנשים

אלול עכשיו
ובתי כנסת זה חת'כת שוס.
בגדול זה אמור להיות המשרד של אלוהים,
אבל שיסלח לי גוד אול מייטי,
אני הכי פחות מרגישה אותו בעזרת נשים.
בפעמים שכן יצא לי להיות שם,
אני מתאמצת חזק חזק חזק להרגיש משהו,
אבל בחיי שלא הולך לי.
בעיני הוא נמצא בכל כך הרבה מקומות אחרים,
בצורה מובהקת הרבה יותר.
אני מזהה אותו כמעט מיד בטבע אדיר ומתפרץ
בים (בעיקר בחורף ),
באיזה יופי אסתטי קיצוני של ילדים ,נשים , גברים וקשישים,
באיזה זוג עניים יפות
או בגומות חן שכמעט בוצעות את הלחי תוך כדי חיוך.
ובאותה מידה, אני מזהה אותו גם בעיוותים קשים
באיזה נכות בלתי נסבלת שגורמת לבטן שלי להתכווץ.
הוא שם.
אני מרגישה אותו.

לטורים של חיה ששון

ואם בית כנסת זה המשרד של אלוהים,
ירושלים היא הצימר שהוא הכי אוהב להיות שם.
אין מה לעשות,
אני כאחרונת התיירים המעצבנים,
פולטת כל קלישאה חבוטה על משהו קדוש באוויר.
בשנייה שאני שם,
אני מרגישה כל כך קרובה אליו
שאני כמעט בטוחה שהוא בחר לי את רשימת ההשמעה בנגן שלי (מי אומר נגן ?)

אבל חייבת גילוי נאות,
אפרופו עזרת נשים.
מתוך השעמום וההרגשה העמומה שאין סנכרון בין מה שאני אמורה להרגיש לבין מה שאני באמת מרגישה,
זוכרת שנצמדתי לאמא
ואיפה שהיה האקשן (נו. אצל הבנים ברור )
בדיוק התחילו את ברכת הכהנים.
זוכרת שאמרו לי שאסור להסתכל,
כל אב מקרב את הבנים שלו
וכולם עטופים בטלית
ויש שקט גדול
ואני הצצתי
והרגשתי שהוא שם .
ואפילו לא כעס עלי שהצצתי .
אבל חבל שלא נתן לי גומות,
ככה הייתי יודעת
שהוא עלי כל הזמן.