איך הייתי מניחה שראש השנה קרב , אם לא הפרסום האגרסיבי שצורח לי בוולגריות על מבצעים היסטריים שאסור לי לפספס לקראת החג. כמה בשמים בין אדם קטן כמוני צריך?
אני קופצת לסופר, מוותרת על העגלה הגדולה ,גם ככה אני נוהגת גרוע ובעגלה של הסופר אין אפילו צופר. לוקחת את האופציה השפויה בדמות סל קטן יותר שתוך שתי שניות אני מבינה שהוא בוצע לי את הידיים ובכלל הוא סוג של חתיכת מטרד. אני שונאת רשתות סופר ואני מתעבת אותן יותר בחגים. אני מזהה את האמוק. מזהה את הרצון להגדיר את החג דרך אובר- דראפט ודרך אובר - וויט (שמנים)
לפני שקניות הפכו לתחביב הלאומי , קנו לנו בגדים רק בשני מייג'ורים חגים - ראש השנה ופסח. ובשכונה שבה אני גדלתי המשפחה שלי הייתה מיעוט אתני בתוך רוב אתני אחר. או בעברית- כולם היו יוצאי מרוקו ורק אמא שלי ממוצא טריפוליטאי. (אני יודעת ,לכם האשכנזים אנחנו נראים כמו סינים- כולנו דומים) יוצאי מרוקו לבשו את הבגדים החדשים שלהם בכיפור ורק אנחנו בראש השנה. שזה נחמד מאוד בראש השנה אבל מבאס לגמרי בכיפור.
לטורים של חיה ששון
עצבים. אני לא אצא מהסופר הזה בחיים בקצב הזה, איזה טעות. אני נגשת למדף שכנראה מסביר לנו שאנחנו מטונפים רצח כי צריך: נוזל לגוף, סבון מוצק לגוף ,שמפו ,שמפו לשיער עייף, לשיער יבש, לשיער כועס לשיער מפוצל , ושטיפה אינטימית. אוויש.
פתאום, זיכרון מהמקלחות של החג: מקלחת קטנה , פונקציונלית להחריד. שום שמפו לשיער מבואס או בדיכאון. וחמישה ילדים שיוצאים סרוקים וקלוחים בסרט נע ומהיר כשריח ניקיון פשוט עוטף אותם והם מטפטפים טיפות מים קטנות ולחות שיתייבשו לתוך החולצות החדשות והלבנות שלהם
אני שמה חבילת טורטיות בסל הקניות שלי. מגיעה לקופה .מוסיפה גם מסטיקים בטעם מנטה ויוצאת מהסופר הזה מפוצלת כמו שמפו. אני אתקשר לאמא שלי כשאגיע הביתה ואני יכולה להישבע שאני אריח חבושים ורימון מתבקע כשאדבר איתה .