פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הרב שגרם לאונייה לנוע

      סוף השבעה. משל: אניית קיטור. על הסיפון, עומד הקברניט האוחז בהגה. ולמטה, בבטן האוניה,מזיע הפועל ודוחף לתנור-הקיטור את הפחם כדי שהספינה תנוע. פועל הפחם הוא הרב צוקרמן

      הרב אברהם צוקרמן, זקן רבני הציונות הדתית (ספק 500 , אריאל צוקרמן)
      (צילום: אריאל צוקמן)

      מכירים את הרגעים הללו שרעיון, ניגון או מחשבה, שמישהו זרע או נטע בסך-חייכם פורצים החוצה?. מעת לעת, כשאני חולץ את תפיליי בתום שחרית, אני מוצא עצמי מפזם את ה"אני מאמין" המיוחד ששמעתי כמעט בוקר-בוקר, במשך שלוש שנים, מהשנים היותר-מעצבות של חיי, בבית-המדרש הגדול של ישיבת בני-עקיבא בכפר הרא"ה. מי שלא היה שם, יכול בוודאי לעצום את עיניו ולדמיין את הרב נריה מוליך את הניגון הנרגש, המדבק, בקולו העמוק והחם, וכולנו אחריו.


      בוואלה! יהדות לא מפחדים משאלות

      פועל הפחם- הרב צוקרמן

      אבל מי שהיה שם, לפחות בשנות ה-80, יודע שהיה זה דוקא הרב צוקרמן. כי הרב משה-צבי, בשנים שלנו, היה קצת "רב של שבת". אבל מי שהיה איתנו בעולת-התמיד בבוקר בבוקר, ועלה אחר-כך, מעוטר בטלית ותפילין להחכימנו בדבר תורה יומי על הפרשה, היה הרב אברהם.

      נדמה לי שהיה זה חגי סגל לפני כ-25 שנה (בהתקרב שנת היובל להקמת הישיבה), שטבע את המשל הבא על שני ראשי הישיבה שלנו: ישנה אנייה. אניית קיטור. משהו גדול (הישיבה, או הציונות-הדתית בכללה). למעלה, על הסיפון, חשוף וחגיגי, בבגדי לבן ובכובע לראשו, עומד הקברניט האוחז בהגה ופוקד: כך וכך מעלות ימינה, כך וכך שמאלה. אבל למטה-למטה, בבטן האוניה, מתאמץ ומזיע הפועל בבגדיו הכהים, אוחז בקוביות הפחם הגדולות ודוחפם לתנור-הקיטור, כדי שהספינה תנוע...
      הקברניט הוא הרב נריה, ופועל הפחם- הרב צוקרמן. אינני בטוח שמישהו מהם היה חותם על הדימויים הללו, אבל כמי שהכיר מקרוב יש בהם הרבה יותר ממשל.

      עוד על הרב צוקרמן זצ"ל:

      הרב שהשפיע על המדינה לא פחות מהרב עובדיה

      לרבנים האלה הייתה כיפה אחרת על הראש

      צוואת הרב צוקרמן: היסוד לעבודת ה' - אהבת האדם

      הנובהרדקר האחרון

      שבוע שעבר, בלווייתו העוטפת, האצילית, של הרב, הזכירו שהיה אחרון לתלמידי נובהרדוק. לנו, תלמידיו, לא הרבה לספר. היו פעמים שרק בדרך אגב, למשל כשנגשנו אליו פעם כמה חבר'ה לנסות להשיג שחרור לראש-השנה ופעם אחרת התלוננו על כך שיש יותר מדיי שבתות-ישיבה וכמעט לא רואים את הבית. "מה אני אגיד לכם" אמר הרב ופניו מחייכות - "אנחנו היינו רואים את הבית פעם בשלושה חודשים. לפעמים גם פעם בחצי שנה. הנסיעה לבדה ארכה שבוע, לפעמים שבועיים, שזהו פרק-הזמן שאתם בישיבה, מעולם לא חשבנו להתלונן"...

      הייתה לנו הזכות להיות תלמידים-ממש של הרב. לא רק כ"ראש הישיבה". הרב צוקרמן התעקש להיות משולב, גם כשחצה כבר מזמן את שנת השבעים, בלוח-השעות ולעמוד מול כיתה. וכך בשביעית היה הרב אברהם, המורה שלנו למחשבת-ישראל. "אמונות ודעות" לרס"ג, ""חובת הלבבות" לרבינו בחיי וגולת הכותרת: "ספר הכוזרי" לר' יהודה הלוי. בין לבין הטעים אותנו מתורתו ומהשקפותיו של מי שכנראה היה היחיד ששמעתיו מכנה "מרן הרב חרל"פ", שהיה ראש-הישיבה בזמן שלמד במרכז הרב. הרב צוקרמן היה מתיישב למולנו על קצה-אחד השולחנות בקדמת הכיתה, וכמעט שלא נזקק לקרוא מן הספרים. הדברים היו שגורים אצלו על-פה!

      הרב צוקרמן, הצליח לשבר את המידות

      פעם אחת שאלנו אותו על המיתוס של נובהרדוק, שכדי "לשבר את המידות" היו שולחים את בני-הישיבה לבית המרקחת בשביל לקנות מסמרים...הרב צחק, והשיב:למי היה בכלל זמן לצאת לבית המרקחת...

      אבל אני חושב שכן, שהרב צוקרמן, בענווה נובהרדוקית גדולה, הצליח לשבר את המידות. לעסוק יום-יום בפכים קטנים של נערים מתבגרים, למעלה משבעים שנה - ולהשאיר את ה"כתר" בידיו של שותפו הקרוב, הבכיר. ואולי עוד אכתוב פעם ממה שראיתי, אני הקטן, ממסכת יחסיהם של שני הגדולים הללו.

      הצוואה: וייחד לבבנו לאהבה

      בשבוע שעבר, בהלוויה ובמהלך השבעה, נחשפה צוואתו המיוחדת של הרב צוקרמן. למי שזכה להכירו, במיוחד לאחר לכתו של הרב נריה, לא הייתה זו הפתעה. אבל בכל זאת: מידת האהבה היא חוט-הזהב ששוזר את הצוואה ולמעשה את מסכת-חייו הצנועה והמפוארת של ה"מתמיד"-האוהב הזה. אהבה בעבודת-ה',אהבה עדינה, יוצאת-דופן לרעייתו, הרבנית רבקה, אהבה לזרע ברך-ה' שהעמידו - למעלה ממאה וחמישים צאצאים, שאת כולם הכיר ושם-ליבו-אליהם, ואהבה אלינו - תלמידיו הרבים, שהיו לו כבנים,- שגם בנו נפגש בשבתות-מחזור ובפיתולי החיים, זיהה והכיר, תמך ועודד, אנחנו שליווינו אותו השבוע באלפינו, מכירים תודה גדולה, שקטה.