גדולי הדור קבעו: מותר לעלות להר הבית

ביום חמישי, בתשע אפס אפס, שעון ירושלים של מטה, עליתי בפעם השנייה בחיי להר הבית עם חבורת עיתונאים ואנשי ציבור מרשימה, בניצוחם של שמעון ריקלין התזזיתי מהמרכז לסיורים לימודיים בהר הבית, ובני ליס המיתולוגי, שנדמה שתמיד היה שם. העלייה הראשונה שלי הייתה לפני כשש וחצי שנים, בבוקרו של ט' באב, עת הייתי חייל ירושלמי בחופשה.


בוואלה! יהדות לא מפחדים משאלות

לאחר אותה עלייה בתולית, שהייתה קסומה ומרגשת באורח נדיר, שבוע שלם לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים. הרגשתי כאילו אני מהלך בעולם עם שמש בכיסים. היום, לעומת זאת, אני מרגיש רע ומר, מחורף ומגודף, מושפל ובזוי. בפעם ההיא, הראשונה, שמעתי לעצת חברי, עליתי לבד, והסרתי מעלי כל סממן שיכול לגלות כי אני ישראלי. מי היה מאמין שישראלי יצטרך לעשות זאת במקום כלשהו בישראל, אחרי עשרות שנות עצמאות. את הבידוק הביטחוני עברתי בהינד עפעף, ועל ההר שהיתי ארוכות וללא פיקוח, חופשי להלך כאוות נפשי (כראוי לאדם בביתו). את החוויה העוצמתית הזו לא אשכח כל חיי.

מנגד, ביום חמישי, עלינו קבוצה של כעשרים איש, ובלתי אפשרי היה להסוות זאת. ואולי בתוך תוכנו גם לא רצינו. למה שנסתתר בכור מחצבתנו ההיסטורי? אז עלינו, וכמובן שהיינו בעיני כל: "היהודים". המחורפים, המגודפים והמבוזים. מכל עבר כמעט, ספגנו קללות, השפלות, וצעקות רמות. לאורך כל הביקור הוצמד לנו שוטר ישראלי שישמור עלינו, ועל כך שאנחנו מצייתים לכללים הבלתי אפשריים והגיוניים, ושוטר וואקף שישגיח שחס ושלום איש מאיתנו לא מתפלל לאלוהיו, במקום המקודש ביותר לנו. (אגב קדושה- ירושלים אינה נזכרת בקוראן כלל, והיא התקדשה למוסלמים רק מטעמים פוליטיים ונדל"ניסטיים, לפי רוב החוקרים המערביים).

קשה לתאר בכתב את מה שהיה שם. המחזה היה כה הזוי סוריאליסטי ופוגעני, עד שארנון סגל, הבן ואח של, שהיה באמצע להדריך אותנו בדרכו מלאת הנעם, הצביע על נקודה כלשהי, והשוטר הישראלי ביקש ממנו להפסיק עם "הפרובוקציות" ולא לקוד ולהשתחוות. או דני דיין למשל, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר, ואחד מבכירי מערך ההסברה של ישראל בעולם, שנעמד ושר את "התקווה", וכמעט נעצר.

יום לפני שעליתי להר הבית, התפרסם כאן מאמר מר ונמהר של הרב הלברטל, שקרא להפסיק ולפקוד את הר הבית. מחשבות אלה וודאי כבר עלו בליבו וראשו של הקורא המצוי שעלעל במאמר בעקבות הדברים שנכתבו בו, אך בכל זאת אעלה אותן כעת על הכתב:


גדולי הפוסקים קבעו: אסור לעלות להר הבית

הרב הלברטל מפחיד אותנו באיומי שווא, תוך גלותיות מזוקקת, שאם נחיל את הריבונות הישראלית על הר הבית דה פקטו, או אז תפתחנה מלחמת גוג ומגוג אפוקליפטית ועקובה מדם. אך מה לעשות שההיסטוריה שלנו, הקצרה כמו הרחוקה אגב, דווקא מוכיחה את ההפך הגמור, ומראה שוב ושוב שבכל פעם שהפחידו אותנו מהנורא מכל אם ננקוט פעולות יזומות לטובתנו, בסוף הכלבים נובחים אך השיירה עוברת, עולם כמנהגו נוהג, והתוצאות אפילו מתהפכות לטובתנו. עניין זה נכון למשל לגבי הכרזת המדינה, יציאה למלחמת ששת הימים, הפצצת הכור בעיראק, ועוד דוגמאות רבות.

הרב הלברטל טוען שגדולי הדור החרדים מתנגדים לעלייה להר הבית, ולכן יש להימנע מכך. הדברים הבאים קשים, אך בכל זאת אני בוחר לכותבם- גדולי הדור החרדים גם התנגדו בהמוניהם לציונות, ובעקבות כך לעלייה לישראל בעשורים הראשונים של המאה ה- 20. שערו בנפשכם כמה מבני עמנו היו ניצלים אם הם לא היו שומעים לאותם רבנים. המספר מחריד. ואגב יהדות- בתורה שבעל פה מצוין לא פעם ששמד רוחני הוא חמור הרבה יותר משמד פיזי. אם לא נתעשת וננהג בהר הבית כבביתנו שלנו, השמד הרוחני שיאיים על ישראל ילך ויגבר. אפשר להמשיך לחיות לאורך זמן בלי יד ורגל, אך לא בלי הלב.

הרב הלברטל מתהדר בגדולי הדור החרדים שאסרו את העלייה להר. יש גדולי דור נוספים, לא פחותים מהם בשום צורה ואופן, בני הציונות הדתית- ממשיכי דרכו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, כרב גורן זצ"ל והרבנים דרוקמן ואריאל שיבדל"א, שהתירו ואף קראו לעלות להר הבית.

הר הבית הוא כור מחצבתנו. נשמת אפינו. ראשית עמנו. מאבן השתייה שמונחת עליו נברא העולם כולו, ובכללו אנחנו. בית המקדש הבנוי הוא חלומו הגדול ביותר של כל בן ישראל שמחובר לטבעיותו, גם הוא עדיין אינו חש זאת. עלייה מאסיבית של ישראלים בשנים הקרובות להר הבית יכולה לסייע בכך מאוד, ותראה לעולם כולו, ולמי שעוד לא מרגיש זאת מקרבנו, שראוי ונכון שבית המקדש יבנה ויכונן במהרה, ויהווה מגדלור של אור ומרכז צדק עולמי, כמו בשנים הטובות שלו. ויפה שעה אחת קודם. עלינו לזכור שארץ ישראל כולה קדושה וטובה, וודאי ירושלים, וקל וחומר הכותל המערבי, אך הר הבית לכל הדעות הוא הוא הלב שלנו. וכידוע- רחמנא ליבא בעי. ולכן חברים יקרים, אל תראו ואל תחתו, הציפו את רחבת הר הבית באור יקרות ישראלי כבימים ימימה, ועלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה.