שיר הנשים המחכות

"הייתי בת 38, וכבר הבנתי שאני לא רוצה ילדים. החלטתי ללכת לטיפול כדי לבדוק מדוע לא בעצם. בעקבות הטיפול הבנתי פתאום שאולי אני כן רוצה, ואז ניסיתי להיכנס להריון ולא הצלחתי, וככל שזה לא הצליח, יותר ויותר רציתי. וכשסוף סוף נכנסתי להיריון, זאת הייתה הפעם שהכי רציתי, והייתי מאושרת. זה מה שנקרא 'מתוך שלא לשמה, בא לשמה'".

את הדברים הללו מספרת למגזין "דברים" - חנה (44), אישה דתייה, רווקה, עורכת סרטים ואמא לילדה בת כמעט שלוש. בשנים האחרונות, בעקבות תופעת הרווקות המאוחרת במגזר הדתי-לאומי, החלה תופעה של נשים דתיות המחליטות להביא לעולם ילד - ללא בעל או בן זוג.

בוואלה! יהדות לא מפחדים משאלות

בשנת 2007 פורסם פסק הלכה מהפכני של הרב יובל שרלו, המתיר לנשים שהגיעו לגיל 37 להביא ילד גם מחוץ לנישואין. מאז, עם או בלי קשר לפסק ההלכה, נשים רבות מהציבור הדתי, לוקחות את גורלן בידן ומביאות לעולם ילדים לבד.

ההחלטה להביא לעולם ילד בתור רווקה דתייה מקבל מימד נוסף של קושי, בגלל הקהילה והמשפחה השמרנית . השאלה - איך יתקבל תינוק "חסר אב" בקהילה המקדשת את קדושת המשפחה הגרעינית - עולה לא מעט. פגשתי ארבע נשים שגדלו בחברה הדתית לאומית, והחליטו לצאת למסע אל ההיריון המיוחל.

לדף הפייסבוק של מגזין "דברים"

על המגזין "דברים": שפה עם אמת אלוהית וסימני שאלה

דפנה (כל השמות בכתבה בדויים) בת ה-42 היא פסיכולוגית קלינית מירושלים, שילדה לפני חודש בת. "כשראיתי שהדייטים אינם מתפתחים לשום מקום מגובש, וברקע השעון הביולוגי לא הפסיק לתקתק, הבנתי שאני לא יכולה להיות בלי ילד ומשפחה", היא מספרת. לעומתה אורנה (38), מטפלת באומנויות ממושב במרכז הארץ, היא עדיין בשלב החששות: "אני מתלבטת אם להיכנס עכשיו להריון או לחכות. הידיעה שבעוד שנתיים הסיכויים משתנים בצורה ניכרת, מאוד משמעותית".

אחת מהתחנות שעברה אורנה בדרך, היא ניסיון להורות המשותפת, עם מישהו שהיה מעוניין בה - אך היא לא רצתה אותו. "הוא רצה להיכנס לחיי בכל דרך, ואני לא רציתי אותו שם ולא רציתי להסתבך איתו רגשית בהריון כזה. פתאום חשבתי שמישהו שאני לא רוצה בחיים שלי, תהיה לו נוכחות בחיי הילד שלי, ולנצח הוא יהיה האבא של הילד ואין לי מה לעשות בנידון. אז החלטתי לעשות ילד לבד". כרגע אורנה מקפיאה את ההחלטה לגבי תהליך הכניסה להריון. היא רוצה לתת צ'אנס אחרון לזוגיות. "אם עד יום הולדת 39 לא אמצא, אז זהו".

המשפחה היא גורם מאוד דומיננטי בתהליך קבלת ההחלטות. "המשפחה תמכה מאוד כבר בתחילת הדרך", מספרת חנה מתחילת הכתבה, "אמא שלי פחדה מהאחריות אבל לא מעצם הרעיון. המשפחה עודדה אותי, עוד לפני שרציתי". אצל דפנה העניין היה שונה: "חלק קטן במשפחה תמך ומאוד פירגן לי", היא אומרת, "אבל רוב המשפחה הייתה גורם מעכב בקבלת ההחלטה, למרות שכיום היא מקבלת אותי ואת ביתי. בסופו של דבר זו לגמרי החלטה אישית".

נעמה (42), עורכת דין מהמרכז, מספרת שהמשפחה שלה מאוד תמכה: "ההורים שלי אמרו לי מפורשות שלא מעניין אותם באיזה דרך אבל הם רוצים שאעשה ילדים. שאלתי אותם: 'גם עם הומו?', אבא שלי לקח אוויר ואמר לי 'מה שיהיה יהיה, העיקר שגם לך יהיו ילדים'". אורנה אומרת שעם כל הכבוד שיש לה למשפחתה, יש החלטות שהיא מקבלת לבד: "דיברתי עם ההורים, אבל בהחלטות של חיי אני מיידעת ולא מתייעצת".

המילים "לבד" ו"בדידות" נאמרות הרבה בשיחה שלנו. הלבד תופס מקום, והתהליך הלא פשוט הזה, מלא בכאב ובדידות. אני שואלת אותן עד כמה ההחלטה הזו צריכה להיות שלהן בלבד. אין פה דרך חזרה והן חייבות להיות שלמות עם עצמן קודם כל, בלי לתת לחברה מסביב להשפיע על ההחלטה, אך עם זאת צריך לבסס רשת תמיכה פיסית ונפשית.

"המשפחה הייתה ועדיין מקור החוזק שלי" אומרת חנה ומדברת על האהבה לילדה שלה, "כולם מאוהבים בילדה ואלוהים פיצה אותה על זה שאין לה אבא, היא אומרת סבא במקום אבא ואין עם זה שום בעיה.", חנה מספרת על השירים שהילדה שלה שרה: " 'לסבא שלי יש סולם', 'מי אוהב את השבת? אמא וסבא'. " היא מזכירה את אמא שלה שנפטרה לפני מספר חודשים: "היא הייתה מאוד מעורבת וכל כל האחים והאחיות שלי, וזה מאפשר גם את מחשבה על עוד אחד". דפנה מספרת על הטיפול שסייע לה: "אני בטיפול רגשי ארוך טווח שמאוד סייע בגיבוש ההחלטה." משתפת דפנה, "תמיכה פיזית- משפחה, חברים, מוניות, וקניה באינטרנט. בעיקר 'לעצום עיניים' כשהבית מלוכלך, כלים עומדים וכביסה לא מקופלת".

גם אצל נעמה המשפחה והחברים תמכו: "המשפחה מאוד תומכת וגם חברות שלי שקרובות אלי מאוד תומכות ועוזרות אם צריך, אני עדיין בשלב שלא כל כך הולך, אז צריך כתף לבכות עליה ולהתלונן ובשביל זה יש חברות טובות שגם נמצאות באותה סיטואציה כמוני אז אנחנו מהוות קבוצת תמיכה אחת של השנייה".

כשאני שואלת אותן על העניין הדתי-חברתי, על הקהילתיות, הן מספרות לי על קבלה המאוד גדולה של הקהילה. לחנה יש חברות רבות שהיו בזוגיות נשית והביאו ילד לעולם, ולכן היא לא הרגישה ראשונה בסביבה בה היא חייה: "אני הולכת עם הבת שלי לבית הכנסת שבו נתנו לה את השם וגם עשו קידוש. החברה הדתית, לפחות בירושלים, מאוד פתוחה לעניין. הרב בני לאו אמר לי 'אל תדאגי, את מסודרת, אם יש בר מצווה או ברית אין בעיה לעשות אצלי בבית הכנסת' (קהילת רמב"ן בירושלים - ח"ז)".

אצל אורנה הדברים שונים: "אין לי קהילה. אני חילונית, אחים שלי יודעים. הם פחות שיפוטיים מההורים והם תומכים ומציעים עזרה, הם ישמחו כי הם אוהבים אותי בצורה פחות מבולגנת לעומת ההורים ששם יש אהבה יותר מבולגנת". גם לנעמה אין ממש קהילה: "אני לא שייכת לבית כנסת. יש לי חברים טובים חילונים ודתיים ומבחינתם כמובן שהקבלה מוחלטת, מזמן כבר לא מעניין אותי 'מה יגידו'", היא אומרת בקריצה, "החברה הישראלית מאוד שמרנית, והחברה הדתית אפילו יותר. אני לא מתנצלת על קיומי. אני רווקה שהחליטה לעשות ילד לבד, למה? כי אני יכולה, אז אם יש מישהו שזה לא מוצא חן בעיניו, זה לא ממש לא מעניין אותי."

לדפנה השאלה הזאת נותנת הזדמנות להעביר ביקורת על הקהילה הדתית. "יש בי כעס על הקהילה. אם כל עניין ההיכרויות היה יותר 'זורם' וה'מסודרים' היו עושים מאמצים גדולים יותר להכיר בין בני זוג, והייתה ערבות הדדית של אמת, הדברים היו נראים קצת אחרת. נמאס כבר שכל האשמה נופלת על אלה שלא מצאו בן זוג".

רוצות לומר משהו לנשים שנמצאות בשלב כזה או אחר של התלבטות?

חנה: "כל מי שחושבת שהיא לא רוצה, שתברר מאיפה הפחדים, אני לא רציתי וחשבתי שזו זכותי לא לרצות. אבל הסיבה הכי לא נכונה לא לרצות היא בגלל ה'מה יגידו' . כלכלית, בריאותית, אני יכולה להבין. אבל ה'מה יגידו' היא סיבה מעצבנת מאוד".

מזל: "להתחיל יותר מוקדם. להפתעתי, אנשים דתיים מכל מיני מקומות בירושלים שולחים לי מתנה או מחזקים את ידי ותומכים מאוד. זה לא מובן מאליו, אבל נראה שניצחנו את השיטה. משהו דפוק במערכת וצריך למצוא סוג של פתרון, דודים שלי מבוגרים ואדוקים מאוד, התקשרו להגיד מזל טוב. אז שהעניין של 'מה תגיד הסביבה' לא ייכנס לשיקולים, כי אין לדעת".

נעמה: "נשים שמתלבטות ונמצאות מתחת לגיל 40, אני אומרת - לפחות תקפיאו, 'שיהיה בבית', מקסימום לא תשתמשו. נסו לדמיין את עצמכן בגיל 70, בלי ילדים. אם האופציה הזו מקובלת בעיניכן אז לכו על זה, רק בתנאי שתיהנו מהחיים. אל תקשיבו למצקצקים בלשונם - תעשו חיים. אבל מי שיודעת בתוך תוכה שזה מה שהיא רוצה, למה את מחכה?"

אורנה מספרת על חוויה של חברה שבחרה לא להביא ילדים "מישהי שאני מכירה בת 45, החליטה לא להביא ילד. לא מרפים ממנה. אנשים זורקים הערות לא לעניין, 'איך היא מעיזה להינות מהחיים ולא לרצות ילדים' , 'איזה אגואיסטית', או ש'היא לא שלמה בלי ילדים'. מי שמחליטה שהיא לא מביאה ילד, שתנוח דעתה ".

את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא במגזין האינטרנטי "דברים" - במה ליהדות, חילוניות ומה שביניהן


לדף הפייסבוק של מגזין "דברים"