זה גיבור תרבות זה?

רצח החייל עדן אטיאס, בשבוע שעבר ואירועי האלימות האחרונים, מסמנים שלב חדש בסכסוך העקוב מדם בו אנו חיים: נדמה שהפריטו אפילו את האלימות. התרחיש הזה בו אנשים בודדים, נטולי קשר לארגון מובהק, קמים בבוקר כזה או אחר עם תאוות רצח ופגיעה, מבלי לשתף, להתייעץ ולדבר על כך. מעשי האלימות האלו מספרים סיפור עגום במיוחד על האקלים שבתוכו אנו חיים, ועל הנתיב והדרך בה אנו צועדים. דרך שנדמה שההדחקה משחקת בה תפקיד חשוב, אך כמו בנפש האדם, כך בעולם, מנגנון ההגנה הזה, ההדחקה, הוא מנגנון הגנה בעייתי ונקמני, הנזק שבו עולה על התועלת, האלמנט המודחק לא יניח לנו, ויחזור כפול ומכופל.

צריך לחשוב כאן על שני הצדדים של משוואת האלימות. הנואשות ותחושת חוסר המוצא של הצד הפלסטיני, החוויה של האדם הבודד שמלכתחילה בוחר בדרך המוות והאלימות. אולי זו החלטה רגעית, אולי בת כמה שבועות ואולי אפילו אימפולסיבית לגמרי. החלטה שאין שום דרך התגוננות בפניה, לא מחסומים, לא בידוק, לא עבודת מודיעין. אנחנו צריכים להפנות את האשם למערכת החינוך הפלסטינית, רק מי שמוכן לעצום את עיניו לא רואה שיש שם תרבות מאורגנת וחסרת פיקוח של הסתה לאלימות, בנייה עקבית של תפיסת הישראלים כגורם דמוני, צמא דם.

החינוך הזה הוא נקודת ההתחלה של סיום הסכסוך, לא וויתורים טריטוריאליים, לא דיון על זכות השיבה או ירושלים, כל זה צריך להגיע אחר כך, קודם כל חינוך, משני הצדדים, האם החלום האישי שלי של לימוד המשורר מחמוד דרוויש בכיתות אצלנו ולימוד המשורר יהודה עמיחי בכיתות ברשות הפלסטינית אי פעם יתגשם? אבל גם לעצור בביקורת הזו בלבד תהיה עבודה קלה מדי, מה החלק שלנו בדחיקת האנשים הללו לאלימות? כל אחד מאיתנו צריך לענות על השאלה הזו.

ומעבר לשאלה הזו החוויה כעת ברחוב הישראלי היא בלתי נסבלת. אני חושב על עדן ז''ל, שקוע בשינה, הראש שלו אולי נשמט מדי פעם, אולי היו בו מחשבות על הבית שרק הגיע ממנו, על ההורים, החברים, ההתעוררות שלו מהשינה מעבירה בי רעד: האימה וחוסר האונים. אימה וחוסר אונים, אלו המילים של הציבור הישראלי מול חווית "הפיגועים הפרטיים" .

התחושה היא של פחד תמידי, של חיים בהם אי אפשר לדעת מהיכן תגיע המהלומה, של צורך תמידי בהגנה וחשש, בבחינת הסביבה ובערנות קיצונית. אלו חיים בלתי נסבלים שאי אפשר להתמודד להסכים אתם, המחשבה על הילדים, על השכנים, על בני המשפחה, התחושה התמידית של בהלה . אבל דבר אחד, מצער וטרגי, מחבר את הפסקאות הללו למשוואה ממנה אנחנו חייבים להיחלץ, אם צד אחד של המשוואה חש שגבו אל הקיר, שאין לו מוצא מלבד הנקמה והרצח העיוור והצד השני חש דחוק אל הקיר מהחרדה והחשש, האם לא מוטב שהם ייפגשו בצד השני של הקיר?

לשאר המאמרים של יונתן ברג

הבחירה השבוע הייתה כנראה הקלה בתולדות המדור. מעולם לא הייתה דמות אחת, כל כך דומיננטית ברחוב ובתקשורת הישראלית. מה שאחז בנו השבוע היה לא פחות ממחול טירוף של עם שלם, הנושא חשוב, והמעשים קשים ומציגים עדות למצב הנוער שלנו, ומצד שני, על מצב גיבורי התרבות שלנו, וקשה לי, תאמינו לי, לכתוב את הצירוף גיבורי תרבות במקרה זה. צווי איסור הפרסום, הלחישות ופליטות הפה היה לא פחות מעדות על חברה חסרת שליטה. אבל יותר מכל דבר אחר חשבתי על הניתוק של הזמר החשוד , על העבודה כי עולם הזוהר, תכניות הטלוויזיה, ההערצה והכסף מייצרים מרחק בינך לבין החברה בתוכה אתה חי.

ניתוק דומה, דומה במשהו, אפשר למצוא בפרשת השבוע, יוסף החולם , בן הטיפוחים של יעקב, בעל כתונת הפסים המיוחדת, המפונק, אינו נמצא עם אחיו בשדה, הוא חולם חלומות ומספר להם, חלומות של ניכור ושוני, חלומות של גדולה מולם, הניתוק מהאחים גורם לו לספר להם את החלומות ללא קרבה, רק מתוך עולמו הפרטי. אז נכון שבסיפור המקראי, החולם הופך בסוף למציל של אחיו בעת הרעב, אבל הניתוק, אם נתבונן בו באופן קרוב, כפי שמוצג בפרשה, הופך למרחק כזה מן האחים עד שהם מוכנים להרוג אותו, הניתוק שלו מהם הופך למקום בו יוסף אינו מצליח להבין כיצד יש להתנהג, הוא שבוי בתוך עולמו שלו, אינו מבחין באחיו.

לשאר המאמרים של יונתן ברג

אם החשדות כלפיו יתאמתו, נדמה שגולן איבד את היכולת להבחין בין טוב ורע. המרחק מההתנהלות של האדם המצוי גרמה לו לאבד את היכולת להבחין בין טוב ורע, להיסחף לתוך טובות ההנאה שההערצה מעניקה לך: כוח כלפי אנשים שאינם בוגרים מספיק, בגילם או בנפשם, היכולת לשבש את דעתם עם כסף ומתנות.

המקרה הזה צריך לשמש תמרור ברור לכל מי שמצוי בתחומי האומנות והתרבות, הפוליטיקה והכלכלה, כל מי שיש לו כוח, השפעה וממון, כל מי שלאט לאט מתנתק מהחברה, מהסביבה שלו, מהרחוב, הניתוק הזה הוא חלום שפעמים רבות ייגמר בבור, באותו מקום שבו אי אפשר כבר לזהות את הראוי והמוסרי, בור שסופו, כפי שאנחנו רואים השבוע, התרסקות כואבת וקשה אל אדמת המציאות.

הספר הזה יצא כבר לפני יותר משנה וחצי, אבל כעת, סביב אירוע שירה, שבתי לקרוא בו. הרברט הוא אחד מהמשוררים הגדולים ביותר במאה הקודמת, ואולי בתולדות השירה בכלל. הספר מאגד את כל שירתו של הרברט שתורגמה לעברית על ידי מתרגמו המובהק דוד ויינפלד. מדובר בשירה המשלבת חכמה וידע תרבותי עצום יחד עם עדינות, חום ואנושיות, השירה של הרברט היא הכרוניקה של האנושות: אלימה ומלאה בסבל אבל במקביל עסוקה באומנות, באסתטיקה, בגעגוע לקרובים ובתחושה תמידית שהסליחה אפשרית, הקריאה בו מאפשרת את התנועה בין הצד הזה לצד האחר, תנועה , שבסופו של דבר היא חיינו.



לשאר המאמרים של יונתן ברג