הגלידות של נתניהו וההומור של ספי ריבלין

לפני כמה שבועות כתבתי פה על הניתוק של אייל גולן. השבוע אנחנו עדים לאותה תופעה, אך באזור חמור בהרבה, אצל ראש הממשלה. אומר מראש- אני בהחלט תומך בהענקת תנאים מושלמים לראש הממשלה, ראש הממשלה צריך וחייב להיות עסוק בנושאים הבוערים ביותר- כלכליים, מדינאיים, פוליטיים, והוא אינו אמור לתת את דעתו על קניית המזון, התפעול של ביתו וכד'. בהחלט יש צורך בכך שהמדינה תקיף אותו בכול מה שהוא ומשפחתו צריכים, בלי להחסיר דבר, מקהלות הצדקנות מול דו''ח ההוצאות של בית ראש הממשלה לא מועילות, וגם לא התחושה שיש בה משהו כי במקרה של נתניהו המקהלות הללו חזקות מתמיד.

אבל בין צורך זה לבין חוסר הטעם, ההגזמה והנהנתנות שברשימות שראינו השבוע יש מרחק עצום. הבעיה המרכזית מצויה באותו אמון שאנו חייבים להעניק לראש הממשלה. כיצד נוכל לגשר על הפער בין מי שמצהיר בפנינו שהוא עסוק ללא לאות במצבנו הקיומי, באיומים מבית ומחוץ, במצב הכלכלי הקשה לבין הדמות הנשקפת מהנרות והגלידה ולא, התירוץ של האישה לא עובד כאן. אני מצפה ממי שטרוד בנושאים מורכבים כאלה להיות מוקף באנשים דומים ואם לא, לכול הפחות לדעת לרסן אותם. כיצד אפשר לבנות אמון מול יכולת ההנהגה, קבלת ההחלטות והאופק המחשבתי של מי שמוקף בנרות ריחניים ומכלי גלידה. חשש נוסף עומד מול דברים אלו והוא שאותם קניות קשורות לבעלי הון ומנהיגים המתארחים אצל ראש הממשלה, הדבר לגיטימי, אבל הקרבה הזאת למי שהממון בכיסו, אסור לה שתשפיע על הרגלי החיים של ראש הממשלה, המרחק בין חיים מרופדים למרחק מהעם הבוחר קל מדי, מהיר ולעתים חסר דרך חזרה.

בפרשת השבוע אנחנו נמצאים עמוק בסיפורו של יוסף, הסיפור הזה מעמיד במרכזו אפשרויות שונות של הנהגה- חישבו על רגע העמידה של יהודה מול יוסף כרגע של התנגשות בין אותם אפשרויות, המנהיג הטבעי והמנהיג הזר, זה שכוח הזרוע, במובן הנכון של המילה, אותה עצמה שקטה של ביטחון מול זה שהתבונה ובמידה לא פחותה החלום והדמיון מובילים אותו.

האם זה מקרה שבסופו של דבר יוסף הוא זה שמעצב בפרשה שלנו מודל כלכלי של ניצול העם, הגדלת כוחו של השליט עד למקסימום- קודם הרכוש, אחר כך האדמות ואז אפילו את עצמם? האם העובדה כי יוסף, בסופו של דבר, מרופד באותם מנעמים, יוסף שתמיד היה קרוב לבגדים ההדורים יותר, לעצלות של החולם, יוסף שחש מיד בנוח בחדרי המלכות אינה הסיבה שהוא מייצר בקלות כזו היגיון נצלני? אני תמיד מעדיף את מי שצועד מתוך דבוקת האחים, את יהודה שמגיע מתוך העם על פני יוסף היושב על כיסא המלכות, גם אם לאחר תלאות. כדאי לראש הממשלה לזכור שרוב העם מעדיף את דרך יהודה.

סביב פטירתו של ספי ריבלין צפיתי שוב בקטעים מצולמים שלו. מעבר לרגש החם כלפי הדמות התזזיתית, חסרת המנוחה, בעלת העין הקורצת שלו חשתי געגוע להומור של פעם. נדמה שכול מה שנותר מההומור שלנו הוא בדיחות על עדות ללא אותה אהבה לעדות השונות, אלא רק בוז, בדיחות שורה ראשונה על מי שבאים למופע ויותר מכול דבר אחד בדיחות סביב מין ומיניות. אותו הומור עדין יותר, שלא נורה כמו מתוך תת מקלע אלא בדיבור מתון יותר, אותו הומור שידע לצחוק על "הישראליות" מתוך קרבה אליה, שלא הרגיש צורך לחקות כול הזמן, ללא הפסקה את נבחרי הציבור, הכוכבים לרגע, הדוגמניות. מה קרה לדמויות ממוצאות, ליכולת המשחק האותנטית של בדחני ארצנו?

אבל דבר נוסף עבר בי מול היחס הציבורי החם והעוטף סביב פטירתו, כמו גם סביב פטירתו של אריק איינשטיין. חשבתי על המכנה המשותף שלנו, גם על אותה עצמה של התקרבות אחד לשני בשעה של אבדן ותחושת קרבה למישהו. על היכולת להספיד, אינני מדבר על נאומי הפוליטיקאים שאין להם הרבה טעם מלבד עוד שעת שיא במרקע, יכולת שאיננה מובנת מאליה. היכולת לדבר את חווית הקרבה לאדם, ובטח כזה שהכרנו רק מרחוק מצריכה סוג של תחושת שותפות, אבל גם ראיתי מול עיניי את תחילת ההתפוררות של אותה חוויה משותפת.

ראיתי את העתיד הלא רחוק שלנו, את העובדה כי בישראליות של ימינו תמיד יימצא מי שלא יוכל לאותו צו מוסרי של איפוק בין כמה ימים סביב השחרת דמותו של הנפטר או של אלו המתאבלים עליו. נראה שכל כך דחוף לאנשים פה לתפוס את הכותרת, להכניס את שמם לסדר היום עד שהם מוכרחים מיד לגייס את אריק לדיונים של מזרח ומערב, ספרדיים ואשכנזים ואת ספי לעסקי בית''ר והליכוד. מכנה משותף אינו אומר להסכים מיד, ובוודאי לראות דברים אחרת אבל גם לדעת מתי פשוט להגיד שלום אחרון למישהו, גם אם הוא לא אכל אתך בתנועת הנוער ועמד באותן עצרות, אלא בסך הכול שר או הצחיק אותנו, מעשים גדולים בהרבה מאותם עיתונאים קטנים של דעתם הפרטית, גם אם היא בפייסבוק.

קצת באיחור, אבל כדאי מאוד להגיע לכתב העת " כביש אחד" היוצא באופן עצמאי ביוזמתם של אילן לבנון ויחיאל נחמני. אם דיברתי לפני רגע על מכנה משותף, נדמה לי שכתב העת הזה מבקש לעצב מכנה משותף חדש, פלורליסטי, לא מפחד מהמילה יהדות כמו שהוא לא מפחד מרוק או פסיכדליה, נדודים וחיי זוגיות. כתב העת הזה קורן מפשטות , אבל מציג את תמונת הקיום הישראלית באופן המורכב ביותר. ואולי אפילו יותר חשוב מזה- מתוך כבוד למי ששותף לאותה ישראליות, למי שמנסה לחשוב עליה ולמי שלא מוכן לוותר עליה לטובת הבדיחות על מין, נרות וגלידה ותוקפנות מהירה לכול מי שהוא לא אני, גם אם רק עזב את העולם.