פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סיכום שבועי: ראש השנה האזרחי וגעגוע לגבריאל בלחסן

      אנחנו לא חוגגים בעבור הפורקן אלא כדי לעורר אותנו כלאום וכיחידים לשאול שאלות על ההיסטוריה שלנו. וגם גבריאל בלחסן שגרם לנו להכיל ניגודים. יונתן ברג מסכם את השבוע

      אירוע השנה: אירועי השנה החדשה

      צוללנים במנילה מאחלים שנה טובה. דצמבר 2013 (רויטרס)
      (צילום: רויטרס)

      האמת היא שהשנה אירועי השנה החדשה עברו לידי. בכלל, התכונה הישראלית של לקיחת הקליפה ללא התוכן מעוררת התפעלות ומגיע לשיא כל שנה בפתח השנה האזרחית, שהיא , אחרי הכול, ראש השנה הנוצרי. לתאריך הזה, מלבד לצורך עסקי המס והביורוקרטיה אין שום נגיעה ממשית בחיינו, זהו תאריך ריק מבחינה נפשית, רוחנית, מהותית.

      אולי דווקא צריך להעמיד למבחן את אותה תפיסה של "כל סיבה למסיבה”, תפיסה שבבסיסה ביטול של האפשרות להטעין את הצד החוגג שלנו, הנהנה, המיוחד ומייחד בתכנים עמוקים וקשר אמתי. גם לרגעי היציאה משיגרה, החג והמנוחה , ואולי דווקא לימים אלא צריך לחבר מהות אמתית, שורשית ועמוקה, שהרי בעבור מה יש ימים מחוץ למעגל השגרה אם לא בשביל להתחבר לזהות שלנו?

      הפרשה השבוע מגיע בעיתוי מושלם, כמעט מיסטי. בפרשה, פרשת "בא", מגיע סיפור יציאת מצרים, יחד עם המכות האחרונות, ההכנות ליציאה והיציאה, אבל מה שחשוב יותר- מגיע ציווי הזיכרון על הזמן, ועל המהות העמוקה של נושאים כמו חופש, אמונה והתפתחות לאומית. החלק המסיים של הפרשה ממש מעצב את אותו יום זיכרון, מטעין אותו במנהגים, מנהגים שרובם קשורים למושגי הבית, השותפות, קבלת האחר, צורת האכילה והשתייה, השינוי מהזמן הרגיל, ומה שאולי חשוב אפילו יותר- תודעת הזיכרון והעברת התוכן מדור לדור: “והיה כי ישאלך בינך מחר לאמור מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". כלומר אנחנו לא חוגגים בעבור ההנאה, הפורקן או המנוחה אלא כדי לעורר אותנו, כמשפחה, כלאום, וגם כיחידים לשאול שאלות על ההיסטוריה שלנו ועל טעם המנהגים.

      לא יכול להיות ניגוד גדול יותר בין העיסוק בפרשת השבוע בהטענת החג במהות, בידיעה העמוקה כי אנו נכנסים למרחב של זמן אחר לא בכדי לפרוק עול אלא כדי להיטען בידיעת העבר ובחידוד ההווה, בדרך אל עתיד משותף לבין הרחובות העמוסים של ערי ישראל אתמול בלילה, צפופים מחוגגים שטעונים אך ורק בחדוות האלכוהול והמיניות.

      לא שיש רע מוחלט בקצת שתייה ומתח בין המינים אבל נדמה לי שהעובדה כי מצוות החג מסתכמות בשתייה מופרזת וחיפוש אחר בן זוג לנשיקה בחצות מעידה על עומק האירוע, ומדאיג עוד יותר שעבור בני נוער רבים אין ממש הבדל בין תחילת השנה האזרחית לראש השנה , גם פה וגם פה מדובר ב" סיבה למסיבה" , אפשרות לפורקן והשתוללות, להגזמה, שאלות בוודאי אין שם.

      דמות השבוע: גבריאל בלחסן

      גבריאל בלחסן : חייך עכשיו (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      לכאורה, אין סיבה לציין את גבריאל בלחסן ז''ל דווקא השבוע, אבל מופע המחווה הגדול שנערך ביום רביעי בבארבי, מופע שכלל את השורה הראשונה של הרוק הישראלי וערב מחווה נוסף שערכנו בפסטיבל "ימי אהבה לשירה" מבית "משיב הרוח", ערב שהתרכז יותר במילים שלו, בשורות שלו שנעו בין התחנה המרכזית לדשא ולשדה הפתוח, גרמו לדמותו ללוות אותי השבוע ולחשוב עליו שוב. נדמה לי שהיחס אליו, לאורך השנים האחרונות , וגם לאחר מותו הוא תעודת כבוד לאגף מסוים בתרבות פה. אני אומר מסוים כי המרכז של אותה תרבות אינו רוצה, אינו יכול ואינו מצויד בכדי להתמודד עם דימויים מורכבים, עם דמויות מורכבות, ובסופו של דבר – עם עולם מורכב.

      כזה היה גבריאל. דמות מורכבת, שהתנועה שלה בין קטבים הייתה מהירה, אולי מהירה מדי. הוא נע בין תמימות גדולה, רגישות ורגעי חמלה דתיים ממש, בהם הכוח הנפשי שלו עסק בריפוי, בחזרה לילדות, בחיפוש אחר שקט לבין רגעים של אלימות פנימית, של רעש עצום וקשה, של חוסר יכולת להתמודד עם הנפש הקורסת, שמשקל כבד, כבד מדי הונח על כתפיה. אבל, אם בעבר , כך נדמה לי, הייתה התרבות שלה עוברת ישר לאגפי הסנסציה והרכילות, לתליית תוויות על יצירתו וחייו, לשימוש בו בכדי שימלא אחר התפקיד שהוכן עבורו הרי שהפעם הייתה ההתייחסות ישרה יותר.

      משהו התבגר בתרבות ובחברה והיחס אל גבריאל היה יחס הוגן, כנה מאוד וגלוי מאוד. היה צער גלוי על הסבל שהוא עובר מבלי להפוך אותו לגבורה, הייתה הכרה בכישרון המוזיקלי שלו ובכישרון המילולי, מבלי להפוך את המוזיקה והמילים למיתולוגיה. אולי בסופו של דבר הסיבה לכך היא שכזה הוא היה- חשוף וכנה מאוד, הוא אף פעם לא צעק, לא נופף בשום דבר לטובתו, רק עשה מוזיקה, ברעש ובשקט בו זמנית. אולי היחס אליו, הכבוד אליו בחייו וגם עכשיו, לאחר מותו מסמנים יכולת של התרבות שלנו להכיל ניגודים, פנים שונות, להתגבר על המשיכה לצהוב, להביט על האדם כמו שהוא מבלי לבקש את הגדול מהחיים.

      המלצה : לקנות ספרים!

      ילד אסייתי יושב לפני כוננית ספרים בגובה נמוך (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      חוק הספרים שעבר לא מזמן בכנסת מתחיל את דרכו בעולם. הוצאות הספרים, הסופרים ,המשוררים והעורכים, כולם מביטים, די באימה ובחשש, לראות מה יקרה בחודשים הקרובים. ברור ששינוי משמעותי עומד לפנינו אך כלל לא ברור כיצד הוא יראה.

      אבל זהו הרגע בו המילה מהפסקה הקודמת חוזרת, בגרות, ציבור הקוראים נדרש לעשות מאמץ, להראות שהוא באמת תומך בעולם ההולך ומתפורר של הספרות והספרים. כל מה שצריך לעשות הוא להביע אמון, לקנות ספרים חדשים, גם ללא המבצעים ובמחיר מלא, אבל מתוך ידיעה , או לפחות תקווה שהאדם שעמל עליו במשך שנים, לפעמים שנים רבות ירוויח את האפשרות לכתוב ספר נוסף, הוא בסופו של דבר עושה את זה למען הקוראים.

      לטור הקודם של יונתן ברג