אירוע השבוע: לחישת האינתיפאדה השלישית
יש חשש להתפרצות אלימה שאנו קרבים אליה באטיות ובבטחה. נראה שתהליך השלום הוא לא יותר ממשאלת ליבו של ג'ון קרי לפרס נובל לשלום, והצדדים שיושבים בחדר מקפידים באופן אורתודוקסי לא להגיד את המילה "וויתור" , מילה שהיא נקודת המוצא של כל מערכת יחסים, שבלעדיה אין שום סיכוי ללכת לקראת השני ולוותר על הפנטזיה המוחלטת. אירועי האלימות האחרונים, מדאיגים עשרת מונים מפני שהם נראים כמו פעולות אימפולסיביות, בלתי צפויות, הנובעות מתחושת חוסר מוצא ומחנק, כמו גם חינוך מקולקל ואקלים בו הדם מן הצד השני זול מאוד.
בפרשת השבוע , פרשת " וארא" מתרחש אותו משא ומתן של משה מול פרעה. התנצחות שמתחילה בהפגנת כוח ואז באותו "דרדור אמצעים" של המכות הראשונות עד למכת הארבה. לאורך כל אותו מפגש דרמתי, מפגש של שחרור מול שעבוד, של יד ה' מול מעשי החרטומים, של המנהיגות של משה והאטימות של פרעה חוזר שוב ושוב המושג " והכביד את ליבו" , הבורא עוצר את לבו, את נפשו של פרעה מלהסכים לשחרור, המכות הנוחתות על המציאות של עמו אינן מגיעות אליו, הוא נותר סגור בתוך פנטזיית הכוח שלו, בתוך עצמת המלוכה , מרוחק מעמו הסובל, מחכמיו, מרוחק מהמבט על עם ישראל הנאנק. לא סתם עושה זאת האל בפרשה, הוא מכביד בכדי שהסיטואציה תגיע למיצוי , שהנרטיב הגדול של השחרור יגיע לעולם, שחרור ששובר את חוקי הטבע.
המושג הזה " הכבדת הלב" הולך עמי מהפרשה ואל מאורעות הימים, נדמה שאין דרך טובה יותר לתאר את היחס בין העמים, ואיני נותן הנחות לאף אחד מהצדדים, אבל, למרות שאני חושב לפעמים שהצד הפלסטיני מאוהב לחלוטין בעובדת היותו הקורבן, למרות כל זה אני רוצה לדבר על הלב הכבד שלנו. אי אפשר להסיט מבט שאנו שולטים באוכלוסייה הפלסטינית, שהם תחת כיבוש, שהם נאלצים לחיות בעוני ומחסור, לעמוד שעות בתורים, לעבור חוויות כמו לידה במחסומים, חיפושים, שאת ילדותם חוצה צל תמידי של איום המבצע הצבאי הבא.
אין אפשרות למנוע את גל האלימות הבא, ללא המבט באחר. אותה חומה שבנינו, שאולי יום אחד תהיה מעשה שהיה בו טעם כיום רק מסתירה מאיתנו את תמונת הקושי והסבל, עוזרת לנו להמשיך לעבור את היום יום במבט כבוי, חסר תקווה, מוכן כבר לגל האלימות הבא, רק אם אנחנו נדרוש, או רק אם יהיה משה, יש סיכוי שהמילה וויתור שבצידה רווח גדול תעלה על השולחן הציבורי שלנו.
דמות השבוע: הרב מרדכי אלון
את הרב אלון יצא לי להכיר באופן אישי, הייתי תלמיד בבית הספר "חורב", בשנות היסודי, בזמן שהוא היה ראש הישיבה שם . בנו היה חברי והתארחתי שבת אחת אצלו בבית. אני עוד זוכר את הרבנית מכינה עוגות לכל מיני שכנים, שאת ביתם פקדה שמחה, או לחלופין, צרה. אני זוכר שבת נעימה מאוד, רכה ומלאת דברי תורה ושירה.
פגשתי את הרב אלון פעמים רבות מאז, תמיד חייכן, תמיד מלא כריזמה וחכמה, תמיד בדרך לשנות את העולם. למרות שאמרתי את כל זה, ולמרות שאני באמת מקבל את המגע הגופני החם והכנה שלו, איני מפקפק בתלונות הנערים, ואיני מפקפק בהכרעת בית המשפט. עצוב לי מהכרעת בית המדרש, אך איני עוצם עיניי מולה.
אבל כמה דברים אחרים מעציבים אותי יותר, את חלקם כתבתי פה, במאמר קודם, על הצורך בחינוך מיני רציני בישיבות ואולפנות ובניית אקלים נכון יותר לחוויות גיל הנעורים ובתוכו גם המגע הלא בריא לגמרי בין רבנים לתלמידים. יותר מדי זמן פחדו בציבור הדתי מן המיניות , חוויה יפה ומרכזית בחיינו, שצריך לגשת אליה בזהירות, אבל באותה מידה בשמחה.
אבל מלבד כך, המחול הציני סביב הסיפור הזה יצא משליטה. כן, אני חושב שמוטב שתהיה תקופת צינון רצינית בת כמה וכמה שנים לרב אלון בלימוד של נוער ומתבגרים צעירים ואולי אפילו הימנעות גורפת מלימוד כזה, ועל כן הרב דרוקמן עושה נזק לרב אלון ולעצמו, אבל מצד שני אין שום צורך לחסל כל סיכוי של עשייה של הרב אלון, מותר לו לחשוב ומותר לו לכתוב, ואפילו, שומו שמיים, לדבר בקהל.
ובכלל, אם יש משהו שצריך לגרום לכעס רב הרבה יותר השבוע זו דרכה של מערכת המשפט שלנו ששולחת נער שהרג את מי שאנס אותו והתעלל בו שנים לעשרים שנה בכלא, אך דורס מועד, שתיין, בעל אפס חרטה וציניות גלויה מערכת המשפט מוציאה בזול. אכן, גם במקרה של הרב אלון נדמה כי מדובר בפסק דין מקל, אבל נדמה לי שהשופטים חשו כי לאחר הסערה, הדיון הציבורי והצגה של ההאשמות באור השמש, דיון שממילא מצרים את צעדיו של הרב אלון בכל מה שקשור להוראה ובוודאי להובלת ציבור, ניתן להימנע ממאסר בפועל.
ובכל זאת, זהו שבוע עגום וחסר פרופורציות של מערכת המשפט, אשר נראית כמי שסובלת מרמה גבוהה של מניפולציה וציניות מטעם עורכי הדין.
המלצת השבוע: ספרי השירה החדשים של ערן צלגוב והדס גלעד
צמד ספרי שירה חדשים יצאו בשבועות האחרונים לאור. אני בכוונה מציין אותם יחד, מעשה שלכאורה פוגע במקום הראוי לכל אחד מהם, אבל אני עושה את זה כי נדמה לי שיש במספר הזה, בריבוי, הכרזה על מצבה של השירה העברית כולה- חיה, סוערת, חשובה לעת הזו. הספר הראשון הוא " בחירות" (הוצאת פרדס) של המשורר ערן צלגוב ,והשני כל אור בעצם (הוצאת פרדס) של הדס גלעד. הספרים, שונים מאוד, בונים עולם לשוני פואטי וחוויתי מובדל, אבל גדושים בשירה מלאת חיים, הקופצת בין סגנונות כתיבה , מלאת דמיון בזמן שהיא מקפידה כל העת להגיד דברים חשובים על הקיום הישראלי, על המתחים בחברה אבל גם על חיי האהבה והבית, הנפש והרוח, מומלץ, תרכשו, ולא במבצע!