אני זוכר את נקודת המפנה. היה זה ערב יום כיפור לפני שלוש עשרה שנה. וזה היה גם יום הכיפורים האחרון שלי בישיבה התיכונית. חודשיים קודם כבר הרגשתי את יום הדין מחלחל בי, מתפשט מהבור הגדול שנפער מתחת הלב לכל אברי הגוף, מטפס מעלה מעלה עד לכיפה הקטנה שבראשי. בעיני נדמתה הסרוגה לשלט ניאון ענק ששולח אורותיו מטה מטה, ומאיר וחוזר ומאיר את מקור הרוע, את האיזור שלא ניתן לריסון, את ההתנחלות המשופשפת של יצר הרע.
ככה הרגשתי: מפוצל, מחביא סוד אפל. אי בים של טהורים מתנדנדים עטופים בטליתות. הסתכלתי עליהם ממלמלים דברי תפילה בעיניים עצומות, נקשרים לעומקים. ואני? כלום, וסהדי במרומים איך שכמהתי להרגיש. כמה דמעות הזלתי בסתר, מצפה ליום המיוחל שבו ירד המלאך, יתיר את החבלים שקושרים אותי למזבח, ויסרס אותי ברחמיו.
לדף הפייסבוק של מגזין "דברים"
באותו ערב יום כיפור התאספנו כל התלמידים בבית המדרש, ורק קול דממה דקה נשמע כשעלה ראש הישיבה לדוכן, לעוד אחת משיחות החיזוק המתישות שלו. שוב דיבורים על קדושה וחרטה וקלישאות, אבל הבקשה האחרונה שלו צרבה בבשרי כמאכלת. הוא ביקש שבלילה, אחרי התפילה, לא נכסה את רגלינו בשינה. 'הקור', כך הסביר, 'עוזר להימנע מקרי לילה'.
הרגשתי היצור הכי קטן בעולם. טיפוס אפל, עלוב, מטונף ורקוב. מהיסוד. ידעתי שאני, שמבלה את רוב זמני בהרהורי זימה ובהטרדה עצמית, לעולם לא אגיע לדרגתם העליונה של חברי, המרחפים להם בין ענני הקדושה. הבכי מתחת לטלית באותו יום כיפור לא היה של ילד המבקש רחמים מאביו, חיבוק וגאולה. זה היה בכי מר של הספד, של קבלה והשלמה עם ההבנה הכואבת שאני לא הבן האהוב הנעקד - שאני בן השפחה שנשלח למדבר. זמן קצר אחר כך העיפו אותי מהישיבה, "התלמיד", הם אמרו, "משפיע לרעה על שאר תלמידי הישיבה"
זה היה לפני 13 שנה, ובזכרוני כאילו אתמול.
עוד בנושא:
למה יוצאים בשאלה מתאבדים?
הכותב בן 30, למד בישיבה התיכונית בקרית ארבע
רוצים לכתוב למדור הדעות של וואלה! יהדות?
כתבו ושלחו לנו