פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיכום שבועי: שירת הים של הפליטים וכאבם של היוצאים בשאלה

      הרגע שבני ישראל אמרו שירה על הים והחלו לדבר עם העולם ולהיות הם עצמם מזכיר ליונתן ברג את מחאת הפליטים. וגם האשמה של החברה החילונית והדתית בחוסר קבלתם של היוצאים בשאלה

      אירוע השבוע: מחאת מבקשי המקלט

      פליטים מפגינים מול שגרירות ארצות הברית. ינואר 2014 (דרור עינב)
      (צילום: דרוד עינב)

      היה משהו מעורר הזדהות מידיי וחזק ויזואלית בתהלוכת מבקשי המקלט שעברה מולי על רחוב קינג ג'ורג' בתל אביב השבוע. כמעט כאילו פרשת השבוע הקודם, קמה פתאום לחיים, הצעקה החוזרת שלהם, חופש , חופש, הדהדה כמו מאות הפעמים בהם אנשים מתאגדים יחד בכדי לנוע קדימה, הרחק ממה שמחץ את חייהם ולעבר עתיד חדש.

      אבל, לתמונה הזאת נלווה כמובן דיון סוער, מורכב ומרובה פנים באשר לשהות שלהם פה. האמת היא, שהוויכוח הזה חשוב, ולכול צד יש אמירות מוצדקות, אבל הפופוליזם, ההגזמה והאגרסיביות שמושלים בצורת הדיון שלנו. מי שבעד הישארות של מבקשי המקלט מיד מעביר מעל עיניו את הדיון על הדמוגרפיה, הזהות ואפשרות ההכלה של המדינה הלא עצומה שלנו ומי שנגד מיד מכליל את אותם מבקשים, חלקם פליטים שנזרקו באלימות מחייהם כמניפולטיביים ומלאי רמייה ופשע. אלו גם אלו ממהרים מדי, והחליפות הגזורות היטב של אבירי זכויות האדם והפוליטיקאים הפופוליסטים מתאימות לגופם. אבל מה שבעיניי היה באמת מעורר התפעלות הייתה אותה הרמת ראש של הפליטים/מהגרי עבודה.

      בפרשת השבוע יש גם רגע של הרמת ראש, היא מתרחשת אחרי בקיעת הים, כשפרעה וחילו טובעים במים ועם ישראל עובר בחרבה. רגע לאחר מכן העם מאמין באל ובמשה עבדו ופסוק לאחר מכן הם כבר שרים- “ אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'...עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה". זהו רגע של שירה, של הודיה ושל התקוממות הנפש והרוח לאחר שנות העבדות הארוכות במצריים.

      השירה, אחות ליבי, היא הצורה המזוקקת של אותה התקוממות, של התגברות הרוח האנושית על הדיכוי, הסבל וההתעמרות. הרגע הזה, בו בני ישראל אומרים שירה הוא הרגע בו הם חוזרים להיות ריבוניים. הרגע בו הם מכירים בעצמם וביכולת שלהם לדבר עם העולם, להיות הם עצמם, והם עצמם פירושו גם להתעסק עם אמונה וקיום רוחני.

      לפי ראות עיניי מה שיש לעשות מול מבקשי המקלט הוא די פשוט, מחויב המציאות ומחויב המוסר: יש לבדוק כל אחד ואחד מהם, מי שמעמדו מוגדר כפליט חייב לקבל את הזכויות המגיעות לו, את האמפתיה שמחוץ לחוק ואת ההזדמנות לשקם את חייו. מי שהנו מהגר עבודה צריך לחזור למקום שממנו בא, אך בצורה נעימה ורגועה ככול שאפשר. אבל גם מי שסובר אחרת ממני, אינו יכול שלא לראות את רגע השירה שארע מול עיננו השבוע, את הרגע בו קבוצה של אנשים חוצה איזה זרם חזק של מים ומרימה את הראש, מכירה בעצמה ומבקשת מהסביבה להכיר בה. ובכל מקרה, את המצב כמו שהוא, בו סידרנו לנו שכבה שלמה של שוטפי כלים ומנקי מדרכות, פועלי עבודות שחורות, חייבים לשנות, שלא נהפוך למצרים.

      דמות השבוע: החוזר בשאלה

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      (מערכת וואלה)

      אני לא נותן שם לדמות השבוע כי הוא מוזכר בכלי התקשורת רק באות, ח, או א. השבוע התרחשו בזה אחר זה מקרים קשים של התאבדות בקהילת החוזרים בשאלה בירושלים. מעשה נואש, רגע של חולשה וייאוש מול הניתוק והחרם המשפחתי, הקור הגדול של חברה חדשה ולא מוכרת ומעבר מטלטל לשפה אחרת, אורח חיים ותפיסת עולם.

      האשם הראשון בעיניי היא החברה הדתית, על מורי הדרך שלה והמשפחות. האם לא למדנו כבר שדרך ארץ קדמה לתורה, האם לא ברור שלפני הכול יש את היחס בין אדם לחברו. יום כיפור לא יכפר לאותן משפחות שנתנו גט כריתות לבניהם ובנותיהם. מעשה לא מוסרי, לא אנושי ולא רוחני. אני , שנמצא , לאחר שנים של חיפוש בחיבור נעים ומתוקן עם היהדות , כמעט מתבייש בה שהיא מצמיחה מתוכה התנהגות כזו. רבנים שאינם מנהיגים את קהילתם בדרך המוסר האנושי והבין אישי יהיו חייבים בפני בית דין של מעלה.

      אבל גם על העולם החילוני יש לי טרוניה. הראשונה מופשטת יותר, על אותו חוסר יכולת לעצב תפיסת עולם, סרגל ערכים וחוויות נפשיות ורוחניות חלופיות. על הפנים הגסות, המלאות תאוות בשר וממון שהיא מפגינה מעל כול מסך ומרקע. פנים שאינם יכולות לדבר עם חוזר בשאלה, שלא עזב בכדי לאבד את עולם הערכים והמוסר הטבעי, אלא להחליף אותם. אבל גם על חוסר היחס, על אותה אדנות , כמעט בוז, למי שלא מגיע מאותם מסלולים מובהקים של העולם החילוני, ואני מדבר בעיקר על מסדרונות התרבות, הממשל והאקדמיה.

      אין שם מקום לדיאלוג עם האחר, אין שם כמעט יכולת לראות את מי שנמצא מחוץ למעגל ההיכרות הקרוב. אני מדבר על תקציבים והפניית משאבים, על מחקר ויחס ער ומאזין לחוויות החיים שלהם ולצרכים שלהם, אני מדבר על אחראיות של המדינה לעובדה שהם מגיחים לעולם החדש ללא אותם לימודי ליבה ולכן ללא יכולת השתכרות מתאימה.

      כל אלו , מערך שלם של התייחסות ומפגש, של הבנה ואמפתיה מוכרחים בכדי לעצור את תחושת חוסר המוצא, הבדידות ועתיד מאיים של אותם חוזרים בשאלה. אפשר להתחיל למשל בתקצוב משמעותי של אגודת הלל, האגודה ליוצאים בשאלה, בכדי שתוכל לתת מענה כולל למצוקות הנפשיות והיומיומיות של מי שבחר בדרך אחרת.

      פנחס שדה (יח"צ , ד"ר אבישי טייכר)
      (צילום: ד"ר אבישי טייכר)

      ספר שמלווה אותי כבר ימים רבים ומשפיע עלי לעומק הם רשימות היומן של המשורר והסופר המנוח פנחס שדה אשר יוצאים לאור בימים אלה בהוצאת "דביר" ובעריכתם של איילת נגב ויהודה קורן. הספר נקרא בפשטות " פנחס שדה-היומנים" והוא משרטט חיים סוערים של יוצר מורכב, לעתים ילד רגשני ולעתים איש דת חמור.

      המעבר של שדה מאותו פרק מטפיזי מופשט, נוודי ונוצרי של צעירותו, דרך מערכות היחסים עם הנשים בחייו , ההתבגרות האטית, ההתקרבות לחסידות והיהדות ועד המאבק במחלת הסרטן דרך קרבה לימימה ולרב אשר (אושר) מעוררים את הנפש, הוא אולי באמת יוצר המתאים לרגעים הרגשניים והמורכבים פחות שלנו, אבל האם הרגעים הללו אינם היפים ביותר שלנו?

      למאמר הקודם של יונתן ברג

      סיכום שבועי: ראש השנה האזרחי וגעגוע לגבריאל בלחסן