מצבה השפל של היהדות וחוסר המצפון של המערב

השבוע קיבלנו עוד תזכורת למתרחש בסוריה. תמונות קשות שהתפרסמו בכלי התקשורת חושפות את תעשיית המוות והעינויים ההולכת ונמשכת בסוריה, תחת ידיו של רוצח ההמונים אסד. אותה אימפריה גלובלית של מידע ודאגה אוניברסלית, עם האו''ם, התקשורת ושפע המידע והתמונות, עם הדיונים תחת כל עץ על זכויות אדם, משטרים אפלים ומהפכות, מתחת לאותה חזות הומנית, העסוקה בדיונים בכל מני כנסים מרופדי משקאות ומאכלים, בחדרים מוארים היטב, עם המשפטים המתוחכמים, לחיצות היד והצילומים המשותפים, ישנו עולם ללא אחראיות אמתית, כזו שמחייבת פעולה מול המציאות.

בפרשת השבוע, פרשת "משפטים" ,כיאה לשם, המילה אחראיות מזנקת כמעט מכול פסוק ומוקד: דיני הרוצח, נזק ופגיעה באחר, דיני השומרים, מי שלקח על עצמו יחס לדברים של האחר, ברמות משתנות של אחראיות, היחס לאלמנה וליתום, מערכת היחסים הכלכלית בהלוואות ומשכון ועוד ועוד. כול הדיונים הללו מתמצים, בסופו של דבר, במילה אחראיות, לא ערטילאית , לא כזו המרחפת מעל כמין מושג עקרוני-רעיוני, יפה ומרוחק אלא כפעולה במציאות, הדיונים הם בצורת מה עושים אם וכאשר, לא דיון פילוסופי, לא הצהרה על הצורך במוסר וביחס אחד לשני, לא תנועה מתפנקת בתוך השפה הנקייה של המידות והטוהר אלא הכרעות, מה דין מקרה כזה ומקרה אחר, מה יש לעשות מול מעשה עוול וכיצד לתקן, כיצד יש לקחת אחראיות, כזו שלפעמים יש צורך לכפות את האדם לקחת אותה.

מוסר ההשכל של הפרשה אינו מתממש בעולם בו אנו חיים. מריחת זמן וטשטוש , אלו המצוות הראשונות של המערכת הפוליטית והמדינית. אותה תסמונת של ניתן לזמן לעבור ונקווה לטוב. את הטשטוש הזה מאפשרת השפה, שפה אשר יש בה , באותו זמן, הצהרות על אמפתיה וזעזוע, על הצורך בהתערבות ושינוי ואז, בשורות הקטנות, את ההסתייגות. הסתייגויות אשר תמיד נולדות מהפחד, ותמיד מכריעות בסוף לטובת העמידה במקום. נדמה שהעולם כולו, לא פחות, צריך לקרוא את פרשת השבוע ואת השפה החותכת והברורה שבו, שפה של נקיטת עמדה והכרעות מוסריות וערכיות ללא התחמקות. אפשר כמובן להתווכח על חלק מאותן הכרעות, לא כל ההכרעות עומדות במבחן הזמן ושינויי הדעת האנושית, אבל אדרבא, צריך לכתוב את ההכרעות המתאימות לזמן הזה, והראשונה בהם היא התערבות צבאית מקיפה בכדי לעצור את מה שנראה יותר ויותר כפשע נורא נגד האנושות, כלומר, נגד כל אחד ואחד מאיתנו. מה עוד צריך אחרי העדויות על השימוש בנשק כימי בהיקף חסר תקדים, עינויים ורצח של אין סוף אזרחים?

אירוע השבוע הקודם: החוק האוסר על שימוש בסמלים וכינויים נאציים

תחושת צער אחזה אותי השבוע למראה הפרשיה מבית המדרש של הרב פינטו, מחול של מפקדי משטרה, בעלי הון ועסקנים, כולם אוחזים זה בזה. אחד זקוק לקצת ביטחון, האחר לעוד ממון, השלישי מנה גדושה של יחס לאגו, וכולם, כולם, רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהיהדות, כלומר מרצון להתקדמות מוסרית, מפגש רוחני עם העולם , כנות ובעיקר, צניעות. מה שקרה לי מול התמונות של הרב פינטו אוחז את ידו של איל הון כזה או אחר קורה גם מול בית כנסת עשוי זהב ויהלומים, מתנה של אוליגרך, שמבקש להנציח את אביו, או איזו ארוחה מלאת מטעמים בכדי לנדב כסף לישיבה. כל אותו עולם של עסקנים, מושכים בחוטים, שהופכים את ה" חצר" למקור של רווחה כלכלית, על חשבון יחסי הציבור של היהדות והידרדרות שלה לענף רווחי נוסף בעולם שכל מה שמעניין אותו הוא רווח.

אבל מה שציער אותי עוד יותר הייתה דממת האלחוט המוחלטת של הרבנים. מדוע לא שמענו ולו אחד מהם יוצא השבוע כנגד התופעה שבה קרבה לרב הנה עניין של הישגיים חומרים? על כך שהערבוב בין אנשי פשע לאנשי ממון, שהמכנה המשותף שלהם הוא אחד- כסף- הוא עדות לפשיטת רגל של אותו הרב? מדוע ברגע שישנה לחישה מהוססת על מוסד הכשרות או הנישואין הם מיד נזעקים לשמור על תורת ישראל ועל עם ישראל , ויותר מזה על מקור הפרנסה שלהם, אבל מול כל אותם כתבי אישום חדשות לבקרים, מעשה מרמה ושוחד, הם בוחרים לשוב אל המים, ממהרים להפוך לדגים, מותירים את הבימה ריקה מתגובה יהודית- רוחנית. הנה תמונת מצב של אדם מן הישוב בשנה האחרונה, שקורא את העיתונים בדרכו לעבודה: הרב מצגר, הרב הראשי לשעבר הואשם בפלילים, הרב ברלנד נמלט למרוקו ונזרק גם משם, הרב אלון הורשע וכעת הרב פינטו וחגיגות הממון. שפל חסר תקדים במצבה של היהדות.

דמות השבוע הקודם: אריאל שרון ז"ל

כל פעם, בשנים האחרונות, אני נכנס לסרט של וודי אלן, אמן השרטוט האנושי המתוק-מריר בחשש, בטוח שהוא קרב כבר אל קצה היכולת הנהדרת שלו, מתקרב אל העייפות והשחיקה וכל פעם מאושר לגלות אותו מיומן ומרגש כתמיד. הסרט החדש שלו " יסמין הכחולה" המוצג כעת בבתי הקולנוע היא עוד פנינה של אנושיות וחום. אלן משרטט בסרט הזה את הנזקים הנפשיים הבלתי הפיכים של העושר ואבדן שלו, את הקשר בין קרובים, שלעתים הוא נטול כל קרבה ואת המאבק התמידי שלנו בין הפנטזיה למציאות. אלן מצליח סרט אחרי סרט לא ליפול למלכודת הגדולה של הקולנוע- ההגזמה והאפקטים- ולהישאר נאמן לתיאור הנקי והפשוט, לאהבת האדם הבסיסית, עם כול המגרעות, הכשלים והתבוסות שלו.

המלצת השבוע הקודם: ערב ספרות, פוליטיקה ויין ב"נסיך הקטן"