יום הקיטוב הבינלאומי וקרנבל אדם ורטה

יום השואה הבינלאומי הסתכם אצלנו פחות או יותר בדבר אחד ויחיד: הוויכוח סביב נסיעתם של חברי הכנסת, במשלחת מיוחדת, לסיור במחנות ההשמדה, ולעריכת טקסים וישיבה מיוחדת במקום. הבדיחות, הגידופים ומאידך תחושת הגאווה, התמיכה והאהדה זרמו באופן שווה משני צידי המפה הפוליטית, כולם, כמובן, לחצו על כפתור הלייק שקמו וששכבו לישון, ממש כמו "שמע ישראל". למביט מהצד היה זה מחזה לא יאומן, שום דיון אמיתי על לקחי השואה, שום מחשבה על ההווה היהודי בחוץ לארץ. על מגמות שונות ביחס לגזענות ואנטישמיות, שום דיון רוחני או מוסרי על הקשר בין איימי השואה לחיינו העכשוויים פה בארץ, דיון שמונח לפתחנו . יותר מזה- קולם של ניצולי השואה לא נשמע, רק אותו רעש תמידי, בווליום מחריש של השנאה והקיטוב הפוליטי שיותר ויותר נראים כמו ימים טרום חרבן הבית.

ואם בחרבן הבית עסקינן- הרי שפרשת השבוע, פרשת "תרומה" מתארת את בניית המשכן, האבטיפוס למקום שכינת האל. הפרשה עוסקת באלמנטים קונקרטיים מאוד: היא מדברת על צורת העשייה של כלי המשכן השונים, על צורת הבנייה של אוהל המשכן, בעיצוב של חצר המשכן, כלומר- בארכיטקטורה ועיצוב, באסתטיקה ויופי, ועושה את זה בדייקנות וקפדנות. אבל הנתונים הללו משמעותיים רק בכדי ליצור מקום רוחני, מקום של פולחן משותף, אשר דרכו ירגיש העם תחושת אחדות, הסתובבות סביב למטרה משותפת, נקודת מפגש אליה מגיעים בזמנים קבועים בכדי לפגוש את האל, כלומר את עצמנו, אך גם בכדי לעצב חברה משותפת, בעלת קודים שמחברים אותה, בעלת שפה משותפת ומערך חוויות משותף.

אינני משווה את הכנסת למשכן, כמובן. אבל אני כן שואל את עצמי היכן אותו מקום שבו יכולה החברה הישראלית להיפגש, להיפגש ולדבר. האם הקיטוב בחברה הישראלית לא הופך לצמיחה של כמעט שני ממלכות, ממלכת יהודה וממלכת ישראל של שנות האלפיים? מדוע כל נושא היסטורי, רוחני, חברתי, מדיני, הופך לקרב הכל בכול? כמה מהפוסטים שראיתי השבוע ברשת החברתית, כאלו עם בדיחות תפלות על חברי הכנסת, ועל מה שמקווים שיקרה להם בניכר, ממש התביישתי. היה נראה שהתאווה לבוז ולעג כלפי אלו שדעתם שונה חשובה יותר מכבוד לניצולים, מכבוד להיסטוריה ובסופו של דבר , כבוד לאנושות. השבוע הזה, בו הבטנו בו זמנית על עבר נורא ואיום ועל הווה עגום, היה שבוע מדכא מאוד. הלוואי ונצליח איך שהוא ללמוד את מלאכת בניית המשכן, את היכולת ליצור מקום משותף, בו , אולי רק לכמה שעות, או ימים, נוכל להיות שותפים ולא רק דוקרים ונדקרים.

אירוע השבוע הקודם: הקטל בסוריה

גם סביב פרשת המורה מטבעון, אדם ורטה, הופגנה השבוע ההיסטריה הישראלית הידועה. המחול הפרוע שהיינו עדים לא היה לא פחות מסימן לאבדן שפיות לאומי, הסיפור כולו נראה כמו הורדת ידיים אישית, אבל הפך לקרנבל שכמעט ושיתק מדינה, היכן שלא נחו עיניך הם ראו את תמונות המורה הפגוע והתלמידה הכועסת, שר החינוך אולץ לעמוד דום ושורת המגדפים מכאן ומשם לא הלכה לישון. למורה מותר להגיד את דעותיו, וכמי שנמצא לא מעט בבתי ספר, אני מעיד שמורים גם עושים את זה, בדרך כלל באופן חכם ועדין, הם יודעים כיצד לדבר עם התלמידים, או לפחות כדאי שידעו, כך שהדברים יאמרו באופן רגוע ושקול, וכך גם יחווה אותם התלמיד, כמקום של התבוננות וחשיבה, ולא כהכתבה וכשינון.

לפי מה שקראתי, המורה היקר לא נהג כך, אלא התעקש לנופף דגלים, וכמה שיותר גבוה. מאידך, גם אותה תסמונת בה כל תלמיד שעברו לידו, או נשמו לידו ישר רץ להוריו והם למנהלים ולתקשורת ולמפקחים ולמי לא, היא הרסנית ואנטי-חינוכית. והנה השבוע התמזל מזלנו, המורה הקפיד לצעוק זמן ארוך מספיק והתלמידה רצה הישר לזרועותיו הפתוחות תמיד של מיכאל בן ארי, אבי אבות הצעקנים. כך הצלחנו לזכות בריקוד הטנגו הארוך, המרוצה מעצמו של השמאל והימין, המפוקחים והעיוורים, האלימים ועדני הנפש, נראה היה שהמורה והתלמידה ואחריהם כל אותם טרמפיסטים ידועים לשעת מדון חשים את שעתם היפה ביותר, אני בעד שימשיכו לחגוג את הריקוד שהם, רק אם אפשר , שיעשו את זה בצד.

דמות השבוע הקודם: הרב פינטו

אי אפשר לסיים טור כזה בלי משהו חיובי. בשבתות האחרונות מגיע לבתי הכנסת עלון חדש ושמו " קרוב אליך- עבודת ה' ברוח חסידית". מדובר בעלון ובו כותבים המחוברים לשפה ולתפיסת העולם החסידית. אפשר למצוא שם הרבה מאוד אומץ, חוסר מוכנות להתפשר על קיום משועמם ורדום וניסיון רציני וכנה להתמודד עם שאלות מהותיות מהיום יום של האדם בכלל, לא רק המאמין, לדוגמה- שאלת גיליון " משפטים" הייתה " למה לא סמארטפון?”. העלון הזה עומד באופן כל כך בודד מול עלוני השבת האחרים שהפכו כבר ממזמן לעלוני פרסומת. יש כל כך הרבה עצמה, כנות ורעננות בדברים שכותב בעלון הזה, למשל, הרב שטיינזלץ, אם כבר אתם קוראים משהו בבית הכנסת, מוטב שזה יהיה העלון הזה, הוא באמת מחובר לשבת, לשבת של הנפש.

המלצת השבוע הקודם: הסרט "יסמין הכחולה"