פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המעשה הראוי של אחינועם ניני והכישלון של הופמן

      על המעשה הראוי של אחינועם ניני שמנעה מעצמה פרס ועמדה מאחורי תפיסת עולמה. על השחקן הגאון והבודד פיליפ סימור ז"ל והמלצה על ראיון עם נתן זך. יונתן ברג מסכם את השבוע

      אירוע השבוע: הענקת פרס אקו''ם לאריאל זילבר

      אריאל זילבר בטקס אקו"ם 2014 (ניב אהרונסון)
      (צילום: דניאל בוק )

      המילה פרופורציות כנראה שאינה קיימת בלקסיקון הישראלי, שום סוג של עידון אינו אפשרי ככל הנראה תחת השמש החזקה. הנה, השבוע קיבלנו עוד מחול שדים, עוד הוריקן של הכול בכול, כמעט כמו בכול שבוע. אי אפשר שלא לזהות את החדווה הגדולה שבה כולם מטילים בוץ. אחינועם ניני דווקא עשתה מעשה ראוי בעיניי, ללא קשר למושא הביקורת: היא מנעה מעצמה פרס, בכדי לעמוד מאחורי תפיסת עולם. היא לא עלתה לבמה בטקס ופתחה בנאום ארסי, לא ביקשה לחדול מלהשמיע, אפילו לא אמרה את המילה חרם. היא רק עמדה וביטאה את דעתה, ובנוסף השתמשה ברגע בעל תהודה ציבורית בכדי להדגיש את המעשה. אין פה דבר ראוי לגינוי. אבל הטרמפיסטים, הטרמפיסטים, הם כבר דאגו לקחת את המעשה האמיץ ולהפוך אותו למסע צלב בדרך למחיקת דמותו של אריאל זילבר, יצאו, וידעו כי מיד יתייצבו מולם אבירי הצד האחר.

      מעל פרשת השבוע , פרשת " תצוה" מרחפת המילה קדושה. הפרשה דנה בצורה בה מקדשים את המשכן, את הכוהנים ואת המזבח. הפעולות הללו, פעולות הקידוש, קשורות להכנה, ליכולת לבדל משהו מתוך הכלל להתייחס אליו אחרת, ולאחר מכן לעשות הפרדה בינו לבין רצף החיים. הקדושה, בסיכומו של דבר היא אומנות האיפוק, העצירה ממירוץ החיים והפרטים, היכולת להתבונן , היכולת לתת משמעות והיכולת לעצור לרגע. לא בכדי הפרשה מלאה בפרטים הקטנים של בגדי הכהונה, של צורת החושן, כל זה הולך ומתקדם, הולך ומתפתח עד שבקצה הפרשה מגיע רגע השראת השכינה, ההכנות כולם הם אימון פנימי וחיצוני , שיעורים חשובים בכדי שבכלל יהיה אפשר לקיים מרחב של חיבור ורוח. אם האדם מסוגל להתעדן ולהתמקד, הוא מסוגל גם לשוחח ברמה מלאה יותר.

      אם לקחת רק סממן אחד מאותה קדושה ולהזריק אותו לעבר הישראליות יהיה זה האיפוק, איפוק שאולי דרכו יהיה אפשר לפתוח בנינו מרחב של שכנים ולא של אויבים. אריאל זילבר לא מצטיין בתכונה זו, אם הוא מדבר שוב ושוב על הערכה למוזיקה, מדוע המוזיקה הפכה אצלו למסע הטפה? מדוע היא משמשת אותו רק כנוף לדרשות פוליטיות? אם גברת ניני כל כך רגישה לכבודה של האמת כיצד זה שבלעה כמה שורות משיר של נעמי שמר, אוכלת את העוגה ומותירה אותה שלמה? ומילא הם, יש לנו גדוד שלם של אנשים שרק ממתינים, תמיד חגורים, לצד המקלדת, מוכנים לקפוץ ראש לתוך העברית ולצאת ממנה עם גינויים, חרמות, קללות ונאצות. איפוק, האיפוק! מה היה קורה עם אחינועם הייתה מביע מחאה, אריאל זילבר היה מקבל את הפרס ולכולנו היה שבוע קצת פחות קוטבי? נדמה שהבעיה המרכזית היא שאין לאף אחד אמון בחברה הישראלית, אמון שהיא מסוגלת , בלי צעקות, להכריע את דעתה.

      אירוע השבוע הקודם: יום השואה הבינלאומי

      דמות השבוע: פיליפ סימור הופמן ז''ל

      פיליפ סימור הופמן (GettyImages , Danny Moloshok)
      (צילום: Danny Moloshok)

      פיליפ סימור הופמן שמת השבוע, כנראה ממנת יתר, היה אחד השחקנים האהובים עלי. היכולת שלו להציג את העליבות האנושית, את האנשים שלא מצליחים להסתדר, שתמיד נותרים מאוחר, את אלו שנמצאים ליד האירועים, את החריגים בחברה שנאבקים על מקומם, הייתה מופתית. היא הייתה מופתית כי הוא לא הדגיש את הכניעה שלהם, אלא להפך, את העובדה כי המאבק שלהם היה חיכוך אמתי בחיים, לא אותה גלישה רדומה של מי שהכול נופל לידיו, את העובדה שבסתמי, ביום יומי, ברגיל, יש משהו מסתורי ומרתק הרבה יותר מאשר בגדול מהחיים, בגיבור. הוא היה שחקן שהצופה מאמין לו, ויצירת אמון היא העבודה הקשה ביותר של האומן, בכול תחום.

      סיפור המוות שלו מממש, בצורה עצובה, את המסתורין הזה. מתחת לאותה הצלחה הוליוודית הסתתרה נפש מסוכסכת, כזו שכנראה רק השכחה הברוטלית של ההרואין יכלה לטשטש. לחשוב על הופמן לבדו, בדירה הניו-יורקית שאליה שום דבר מאהבת הקהל, מהפרסים, כולל פרס האוסקר, מילידיו ובת זוגתו לא יכלו לחדור. כולנו מכירים באופן אישי את הרגעים הללו, את תחושת הכישלון , התחושה שהעולם הודף אותך ביד גסה, לא מתחשב, כמעט לא מבחין בך. את הרצון להיעלם, להיכנס מתחת לשמיכה ולהישאר לבד, ללא מאבק, ללא צורך לתת דין וחשבון, אנחנו מכירים את המצב הזה כל כך טוב גם גלל שסימור הופמן עצמו סיפר לנו איך זה מרגיש.

      דמות השבוע הקודם: המורה אדם ורטה

      המלצת השבוע: פרק בסדרה חוצה ישראל עם נתן זך

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      (צילום: יח"צ)

      נתן זך הוא מרואיין קשה, אני אומר את זה מתוך ניסיון של מי שמראיין משוררים באופן קבוע. אבל בתכנית חדשה של " חוצה ישראל", האפשרית לצפייה אתר היוטיוב, מצליח קובי מידן, בדרך מאופקת ועם זו חדורת מטרה לגרום לזך להיות חשוף, להפוך למה שהוא – אדם חכם מאוד, אבל גם עצוב ומר. זך מדבר שם על הילדות הקשה שלו, על היחסים המורכבים עם אלתרמן ועם השתייה ועל הטיפשות שלו בכך שלא הקים משפחה. יש לי בעיה קשה עם השירה המאוחרת של זך ועם הספר האחרון שלו "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהייה", כוחו הפואטי, לטעמי, עזב אותו. אבל זה לא מוריד דבר מגדולתו כמשורר ומעובדת היותו אדם מסקרן מאוד, מסובך, מלא סתירות, גס מאוד פעמים רבות ולצד כך רגיש. את הכפילות הזו הצליח קובי מידן להציג, כדאי מאוד לצפות

      המלצת השבוע הקודם: עלון השבת " קרוב אליך"