איך הפכנו לחקיינים קטנים של ארה''ב?

אירוע השבוע אינו אירוע חד-פעמי התחום לשבוע האחרון, הוא אירוע-שנה, ואולי אירוע- העשור, עד כדי כך. מי שייפתח את ערוצי הטלוויזיה שלנו ימצא את עצמו מול מפגן של מציצנות, ויותר מזה, ריגוש חסר סוף בו לכול אחד יש סיפור חיים קורע -לב, סיפור שמלווה תמיד במוזיקה דביקה, בצילומים מעצימים ובחבורת אנשים, בדרך כלל " השופטים", שיושבים ומוחים דמעה. ללא ריגוש אין לאדם מה לתת למערכת הטלוויזיה הישראלית, ללא חשיפה וערטול, אין קהל. אבל אם החטא הראשון הוא סף הריגוש הנמוך, חוסר היכולת להתאפק, הצורך להתרגש מיד וחזק הרי שהחטא השני הוא החיקוי: הבישול, אותה מלאכה שקשורה כל כך לתחום הביתי, המשפחתי, ליכולת לקרב בין אנשים, להעניק זה לזה יחס ודאגה, מי מאיתנו לא זוכר את הילדות דרך האוכל, דרך הדאגה והאהבה שהגיעו דרך האוכל? הבישול הזה הפך לשטחי, לתחרות של יותר טוב, יותר מורכב ומתוחכם, שפים כגיבורי תרבות, שכול מה שהם יכולים לדבר עליו הוא אני ואני ואני? בהחלט שיא חדש.

לצידם עומדים הגיבורים האחרים של התרבות הישראלית בימינו- בעלי ההון. נדמה שכול מה שיש לישראלי מצוי בימינו היא הפנטזיה על האקזיט, על ההצלחה הגדולה שתעביר אותו מפשוטי העם, המתפרנסים בקושי לאותו אולימפוס של בעלי הממון, כמעט אלים עם המגורים במגדל הגבוה, צי העוזרים והחברים, טורי הרכילות והצלמים, העיסוק הבלתי נפסק בתקשורת. שוב, האקזיט, חוסר סבלנות, ריגוש מידי, מהפך ברגע אחד, ניסיון לחקות את מה שכבר מזמן הוא הדבר החשוב ביותר בידידה הגדולה שלנו, שאנחנו יותר ויותר הופכים לחקיינים קטנים מאוד שלה- ארה''ב, ממציאת תרבות הסלבס וההצלחה הגדולה מהחיים.

החטאים הללו- הצורך בריגוש והחיקוי הם בדיוק הכשלים שמרכיבים את חטא העגל, חטא אותו אנו מוצאים בפרשת השבוע, פרשת " כי תישא". בני ישראל אינם מסוגלים להתמודד עם העדרו של משה, אבל נכון יותר, הם אינם מסוגלים להיות לרגע רחוקים מאותו ריגוש של הר סיני, הקרבה לאל, משה הנביא הבא ויוצא מחדרים עליונים, הם אינם יכולים להתאפק לרגע, כל כך חרדים מיתמות והתגייסות אישית שהם חייבים חיקוי, משהו לראות, נוצץ מזהב , מרגש. גם הם צריכים את המצלמות העוברות על צבע הזהב, על הזוהר, הם רוצים להתרגש. חטא העגל הוא לא חטא שכולו כישלון, נקודת המוצא שלו היא אולי דרישה אותנטית , נכונה, הרצון להיות קרוב אל האל, הרצון לעבודה רוחנית, אבל חוסר האיפוק והחקיינות מובילים אותם לאחד מרגע השפל הגדולים שלהם, האם הגענו כבר לשפל כזה או שדרושים עוד כמה גיבורים לרגע מתכניות הריאלטי, עוד כמה אנשים שכול כוחם מצוי ביכולת להיות ערומים, פיזית ונפשית?

אירוע השבוע הקודם: הענקת פרס אקו''ם לאריאל זילבר

מה שמרתיח את הדם יותר מכול דבר אחר בסיפור ההתרסקות של בית החולים הדסה הוא הפער בין מי שנושא בנטל לבין מי שיונק ממנו עד שהוא מתייבש. הדברים אמורים לא רק לפער בין הרופאים בכוננות, המתמחים, האחיות ועובדי הניקיון לבין המנהלים, אלא גם למשרתים בצה''ל ולמי שמשתמט מן השירות ואפילו למי שמופקד על ניהול החברות הגדולות במשק ומי שפשוט מקיים את אותם חברות- העובדים, המתכנתים, נותני השירותים. נדמה שמעולם לא היה המצב קוטבי יותר בין מי שמוכל להתגייס למען הכלל לבין מי שטובתו האישית היא הדבר המנחה היחידי.

התרבות הזו, של פילוח עז כל כך בין מי שעמל למי שנהנה מאותו עמל הוא רמזור מוסרי מהבהב. לא רק בגלל שהולכים ומתמעטים האנשים שמוכנים לקחת על עצמם את העבודה הקשה והבנייה, אלא בגלל העובדה שמי שמקבל את הילת הכוכב הוא זה שנמלט לבסוף, עם מצנח הזהב, בדרך אל פנסיה מנופחת ואחרי משכורות חסרי תקדים, העניין הזה חוזר לפסקאות הקודמות: המשבר בהדסה הוא קודם כול משבר כלכלי, אבל אי אפשר שלא להבחין שמדובר גם במשבר ערכי. בעובדה שבסופו של דבר מי שמשלם תמיד את המחיר אלו העובדים המסורים, את העובדה שניהול מוסדות, ציבוריים ופרטיים הפך לג'ונגל של חמדנות וחוסר פרופורציות. יותר מאשר שאנחנו צריכים לפתור את המשבר הכלכלי בבית החולים, אנחנו צריכים להתחיל ולהעריך את העבודה של הרופאים והאחיות, אותם פגיעות גופניות בהם שאנחנו שומעים עליהם חדשות לבקרים מגיעות, בסופו של דבר, מאותו מקום- חוסר הערכה למי שלוקח אחראיות, שמפשיל שרוולים.

דמות השבוע: פיליפ סימור הופמן ז''ל

אם יש ספר שירה אחד שאתם צריכים לקנות השנה , מוטב שיהיה זה "אור יום", מבחר השירים המקיף של המשורר הפולני זוכה פרס הנובל צ'סלב מילוש, בתרגומו העקבי של דוד וינפלד שמתרגם אותו במסירות כבר עשורים. מילוש הוא אחד המשוררים האהובים עלי ביותר, משורר שיודע להיות פילוסופי, קיומי, מופשט, באותה מידה שהוא יודע לכתוב על הנוף, על בעלי החיים ויותר מכול- על בני האדם: מערכות יחסים, כישלונות, תשוקות ומסע אחר פשר. מילוש הוא המשורר הגדול של המאה העשרים, של האימה הגדולה במערכות הכוחניות אבל גם המסע בעולם, הקדמה והתעוררות רגש דתי חדש, שהוא אולי התקווה הגדולה באמת- רגש דתי שאינו מחויב למערכות הגדולות אלא למי שנושא אותו, באופן בודד ואמיץ, רגש שנע כול הזמן בין ייאוש לגאולה , בין תמימות לפיקחון מכאיב. כדאי מאוד לקנות את הספר הזה.

המלצת השבוע הקודם: פרק בסדרה חוצה ישראל עם נתן זך