סיכום שבועי: הפסיקו לנצל את ספיר סבח

על ההתנהלות היהירה של בית חולים הדסה שמזרים כספים למקומות מיותרים. על פעילי הימין שמנצלים את התלמידה ספיר סבח וגם המלצה על הסרט המדאיג "היא". יונתן ברג מסכם את השבוע

יונתן ברג

אירוע השבוע: המשבר בבי''ח הדסה

(צילום: יואב דודקביץ')

בפרשת השבוע , פרשת" ויקהל”, אנחנו פוגשים את עושי המשכן, את בעלי המלאכה המוכשרים בצלאל ואהליאב, הם, יחד עם שאר " חכמי הלב", יוצאים במסע לבניית המשכן וכליו: היריעות, העמודים, הפרוכת ואז גם כלי המשכן, המנורה, השולחן וכו'. מה שמעניין בפרקים אלו היא החזרה על הביטויים "חכמה" בצמידות עם "הלב". הנה למשל: " ויקרא משה אל בצלאל ואל אהיליאב , ואל כל איש חכם- לב, אשר נתן ה' חכמה בלבו, כל אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה לעשות אותה". וזה לא פסוק יחיד. הדבר חוזר פעם אחר פעם. נדמה שמה שהפסוקים מנסים להגיד הוא שלא מספיקה המיומנות, הכישורים והיכולת, יש צורך בעוד אלמנט, חמקמק אולי, לא לגמרי גלוי, איזו מוכנות נפשית ורגשית, איזו אהבה וכוונה פנימית, אם ברצונך לממש את המפגש בין האלמנט הפיזי לבין המהות העמוקה שלו, מפגש, שאם מתרחש באופן נכון, יוצר את הקדושה.

נדהמתי לגלות השבוע שבזמן שבית החולים הדסה סבל מגירעון קשה, הולך וגובר, כזה שכבר היה ברור שעומד כאיום ממשי על התנהלות בית החולים, באותה שעת משבר ממש נבנה בו בניין חדש - “מגדל האשפוז ע''ש דוידסון", בעלות של כמעט מיליארד ש''ח. אני לא שולל את הצורך בבנייה והתפתחות, אך ממה שקראתי נבנה בניין עצום, שחלקים בו אולי היו מיותרים. ההתנהלות של בית החולים הולכת ונפרשת מולנו כהתרחשות של גאווה ויהירות. נדמה שבעוד שרופאי ועובדי בית החולים, אלו שבאמת עסוקים במהות הפנימית של בית החולים, הצלת חיים וסיוע לאנשים במצוקה, עסקו במלאכה זו, פנו אלו האחראים על הנראות והצורה לחגיגה מיותרת של הפגנת רהב דרך משכורות מנופחות, בונוסים שמנים ובניית מבנים עצומים ומלאי הדר וכבוד. כעת, עומדים העובדים המומים מול הניפוץ המהיר, החד, של המותג שהם רכשו לו כבוד ועבדו בשמו.

הפער הזה גורם להבנה של אותה חזרה בפרשת השבוע על הצורך באנשים בעלי חכמה ולב. לא רק חכמה, היכולת לנהל, היכולת לגרום להתפתחות ולהתקדמות של מערכת, לא רק מי שיש לו כריזמה ויכולת רטורית, לא רק מי שיודע לדבר נכון ולגייס כספים, אלא גם כאלה שיש להם את חכמת הלב. כאלה אשר יודעים שהם בונים את המנורה והמזבח והשולחן בעבור המהות שהם מייצגים וכי לא מדובר בפאר, בפיתוחים ועיטורים העומדים בפני עצמם, אלא כאלה המשרתים דבר מה, וכך, בחיבור בין הצורה לתוכן, משלים הדבר את ייעודו. ההתרחשות השבוע מלמדת אותנו שכדאי למערכות הגדולות לברור טוב טוב מי בונה אותן, כאלו שעסוקים קודם כול במהות ומנסים לעזור לה להתממש וכאלה שנוהים אחרי הצורה, הכבוד והפאר.

אירוע השבוע הקודם: לוח השידורים של הטלוויזיה

דמות השבוע: ספיר סבח

(צילום: ערן גילווארג)

אני חוזר לדמות שכבר כתבתי עליה, תלמידת התיכון ספיר סבח שהחלה את מחול השדים סביב המורה אדם ורטה והבעת הדעות הפוליטיות בכיתה. נדמה שהמחול סביבה הולך ונמשך, השבוע זה היה חיכוך עם מנהל בית הספר סביב צילום של אספת מורים בחדר המורים בתיכון. האמת? לבי יוצא אליה, אני לא בדיוק נמצא בצד הפוליטי שלה, אבל יש לי תחושה שהיא הולכת ונגררת על ידי כוחות חזקים ממנה להמשיך ולדגמן בעבור כולנו להט נעורים וחוצפה ישראלית נלהבת, תוך צורך תמידי לגרות עוד ועוד את דעת הקהל, הגחלים רוחשות, ולא חבורה כחבורה שמקיפה אותה בחיבוק הדוק תוותר על סיכוי לאש.

בעצם, העניין הוא בחבורה הזאת, כל אותם פעילים שעלו לטבעון, שמעודדים אותה בצעקות. הרווח שלהם ברור, אבל נראה שלרגע הם לא חושבים על ספיר, בסך הכול נערה, שעוד צריכה לעצב את האישיות שלה ושמותר לה לשרות באנונימיות המבורכת של הנעורים. החבורות הציניות הללו, שקופצות לכל אתר סוער, מחפשות כול הזמן פרובוקציות וסוחטות עד הסוף כל אירוע נמצאות בשני צידי המפה הפוליטית. סימני הזיהוי שלהם קלים, הם תמיד מרימים את הקול, תמיד נמצאים באזור האסון רגע אחרי ההתרחשות ותמיד האחרונים לעזוב. ברגע הזה נדמה לי שטוב אם הוריה וקרוביה של ספיר יתערבו ויחזירו אותה חזרה לחיים שלווים והגיוניים של תלמידת תיכון לפני בגרויות, ואם צריך לשלח את החבורה הצוהלת שמסביב לכול הרוחות, כדאי שיעשו את זה בהקדם.

דמות השבוע הקודם: רופא בבית החולים הדסה

המלצת השבוע: הסרט ופסקול הסרט " היא"

פוסטר הסרט "היא"

בהמלצה השבוע אני בהתלבטות קשה, מה יותר מרשים, הסרט " היא" של הבמאי ספייק ג'ונז או פסקול הסרט שיצרה הלהקה הקנדית הנהדרת " ארקייד פייר". הסרט מצליח להפוך את מה שנראה בלתי אפשרי- שרטוט של מערכת יחסים עמוקה בין אדם למכונה- להתרחשות כמעט מובנת מאליה. דווקא זה גורם לסרט להיות גם סרט מדאיג, המסמן את התלות ההולכת וגוברת שלנו במכשירים טכנולוגיים, תלות שהיא כבר מזמן לא רק טכנית אלא גם, ואולי בעיקר, רגשית. פסקול הסרט עומד כיצירה בפני עצמה, אני מקשיב לפסקול הזה ביוטיוב כבר שבועות והוא מדהים אותי שוב ושוב, מדובר בשעה של עונג עדין מאוד, מאופק מאוד, אבל מטלטל. כדאי לראות את הסרט ומיד אחר כך להמשיך עם הפסקול. ההנאה מובטחת.

המלצת השבוע: הספר " אור יום" של המשורר צ'סלב מילוש

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully