בדיחה ידועה ממסדרונות בתי הספר מספרת על מורה שגערה בתלמיד. "אבל לא עשיתי כלום" טען התלמיד "לכן אני צועקת עליך" ענתה המורה... אכן, כולנו יודעים שהחיים מחייבים אותנו לעשייה בכל תחום, ואינם מניחים לנו לשקוט על שמרינו. אם יש את נפשנו לקיים שגרת חיים נורמלית עלינו לבצע מטלות ומשימות אין-סופיות, ואם ברצוננו להתקדם בחיים, יכולת הביצוע היא הדבר המשמעותי ביותר כדי להגשים זאת.
פרשת השבוע שלנו "ויקהל" היא פרשה של עשיה קדחתנית. הפועל "ויעש" או "ויעשו" חוזר בה מספר עצום ורב של פעמים, והרוב המוחלט של פסוקי הפרשה מתארים ביצוע מגוון גדול של פעולות שמטרתן בניית המשכן. כשאנו קוראים את תיאורי הפרשה על מה שהתרחש במחנה ישראל לאחר ששמעו את הציווי על הקמת המשכן, אנחנו יכולים לראות בעיני רוחנו את קדחת העשייה שהציפה את המחנה. בנאים החלו לבנות, נגרים לנסר, מסגרים לעבוד בעבודות מתכת, והנשים החלו לעמול על אריגת הבדים המיוחדים.
העשייה היא מאפיין מובהק של היהדות בכלל. בניגוד לדתות אחרות ששמות דגש על האמונה ועל הרגש, כמו הנצרות למשל, או שמתמקדות בהתבוננות ובתודעה כמו הבודהיזם לדוגמה, היהדות מטילה את מרכז הכובד של העולם הדתי על המעשה. אפילו על לימוד תורה שהוא בעל ערך שלא יסולא בפז אמרו חכמים שגדולתו היא בכך שהוא מביא לידי מעשה (שיר השירים רבה, פרשה ב).
דווקא לאור חשיבותן של המלאכה והעשייה ביהדות בכלל ובפרשת "ויקהל" בפרט, בולטת העובדה שהפרשה אינה פותחת בתיאור העשייה הקדחתנית, אלא היא מקדימה תחילה את מצוות השביתה ממלאכה בשבת. הדבר הראשון שאמר משה לבני ישראל כשהקהיל אותם לשם בניית המשכן היה: "ש??ש??ת י?מ?ים ת??ע?ש??ה מ?ל?אכ?ה ו?ב?י?ו?ם ה?ש???ב?יע?י י?ה?י?ה ל?כ?ם ק?ד?ש? ש??ב??ת ש??ב??תו?ן ל?ה". האדם איננו מכונה, ואיננו אמור לעבוד ללא הרף. חרף העובדה שהיהדות מתאפיינת כדת מעשית, היא הייתה גם הראשונה להביא לעולם את רעיון השביתה ממלאכה. במשך שנים רבות היה רעיון השבת זר ומוזר בעיני שאר העמים, והעם היהודי אף הושם ללעג ולקלס על כך שהוא מתבטל ממלאכה יממה שלמה בכל שבוע.
כיום ברור לכל עד כמה חשובה היא המלאכה ובאותה מידה חשובה גם המנוחה. אולם הפיתוי לוותר על מנוחת השבת, במיוחד הפיתוי הכספי והחומרי, כנראה גדולים הם מאוד. על כך יכולים להעיד מרכזי הקניות הגדולים שהומים אדם בשבת. בהקשר זה ברצוני לצטט מדבריה של חה"כ שלי יחימוביץ בספרה "אנחנו":
"לפני יותר משלושת אלפים שנה נחקק החוק הסוציאלי המתקדם בתולדות האנושות, וניתן לעם ישראל במעמד הר סיני. אבל המימוש שלו אצלנו נראה כך: מרכז מסחרי הומה אדם, מגרשי חניה מפוצצים, רעש צופרים, קונים, עגלות עמוסות, משפחות נדחקות בתור. והעיקר - קופאיות, זבנים, מאבטחים. עובדים עניים קשי יום, שנפלו קורבן לצד האטום והטיפשי של החילוניות. כיהודייה חילונית אני אומרת: כל כך מצער שכמה אלפי שנים אחרי שהעם היהודי העניק לאנושות במתנה את החוק הסוציאלי המופלא הזה, כאן, במדינה היהודית שהקמנו, החוק נרמס ברגל גסה, ומאות אלפי בני אדם נאלצים על כורחם לעבוד בשבת. הרוב המכריע של העובדים בשבת אינם עושים זאת מבחירה. הם פשוט לא יתקבלו לעבודה אם לא יתחייבו לעבודה בשבת, ויפוטרו ממנה אם יסרבו. הרי לו היינו שומעים על תופעה כזאת בכל מדינה אחרת, היינו זועקים 'אנטישמיות'. מה שקיבל העבד לפני אלפי שנים, לא מקבלת היום הקופאית המבוגרת ממגדל-העמק, וגם לא הצעירה עגומת המבט, בדרך כלל ממוצא אתיופי, שמשרתת את החבר'ה הטובים בחנות AM-PM במרכז הארץ. מה שקיבלה הבהמה בהר סיני לא מקבל היום איש ההיי-טק שחייב להיות זמין לבוס... האם אנחנו יכולים להשתחרר לרגע מהעוינות האינסטינקטיבית לחרדים, ולהבין שבכל הקשור לשבת - הניצחון הזה הוא ניצחון פירוס, שבו החילונים הם המפסידים?"
השבת היהודית היא שבת שאינה מביאה לידי מנוחת בטלה ושעמום, אלא שבת שמביאה עימה גם רוח של עשיה. היא אינה מסתפקת בהימנעות ממלאכה, אלא יוצקת גם תכנים חיוביים. התכנים והעשייה של שבת, בהם האדם זוכה לטעימות מעולם האצילות, מעניקים לו כוחות לששת ימי המעשה בהם אנו שקועים ראשנו ורובנו בעולם העשייה.
למאמר הקודם של של הרב לוביץ: חטא העגל ואחוז הגירושים הגבוה