פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיכום שבועי: המגזר החרדי לא ישתנה דרך המילים של לפיד

      על השינוי שקורה במגזר החרדי ודורש זמן וסובלנות. על עמיר לב שמצליח בזכות האמפתיה. ועל המופע של הרב אורי מלמד שמאמין ביכולת הצופים לעכל הומור מתוחכם. יונתן ברג מסכם את השבוע

      אירוע השבוע: הפגנת החרדים נגד חוק הגיוס

      עצרת המיליון נגד חוק הגיוס, חרדים בבנייני האומה ירושלים. מרץ 2014 (עומר מירון)
      (צילום: עומר מירון)

      הפגנת ההמונים השבוע בכניסה לירושלים הייתה מפגן כוח אבל נדמה שיותר מזה היא הייתה תחנת דלק של חיזוק ואחדות בעבור העדה החרדית, שאיך שלא נסתכל על זה, עוברת ימים מורכבים של שינוי והתמודדות. עצרת התפילה, שבחכמה לא היו בה נאומים, אלא רק התכנסות ותפילה הייתה בעבורי מראה עצוב, של חברה שלא מצליחה להתמודד עם שינויים, מסרבת לזמן ולמקום וחיה על בסיס געגוע תמידי לעבר, אבל גם על החברה הישראלית שמנגד, שלא מצליחה לכבד אותם, להתקרב אליהם, לחוש דאגה, לנסות להבין באמת את עצמת השבר והקושי לעבור בבת אחת מאורח חיים מסוים לעבר משהו שונה בתכלית, כמעט הפוך.

      בפרשת השבוע, פרשת " ויקרא", בפתח חומש חדש, אנחנו עוסקים בעבודת הקרבנות. סוגי הקרבנות השונים- עולה, מנחה, שלמים, חטאת- מרכיבים את עבודת הקרבנות, את הקשר בין חטאים לבין כפרה. עבודת הקרבנות היא עבודה ממשית, אבל האקט הסמלי מוביל את המחשבה על מערכת היחסים בין האדם לאל. האקט הזה לא נעלם עם חורבן הבית, הוא השתנה. בחכמה של הישרדות ופתיחות לזמן, עבודת הקרבנות הומרה בתפילה.

      בתי הכנסת הפכו, בסופו של דבר, יותר מכול דבר אחר, לעבודת שימור הזיכרון, שימור הקהילה ושימור השיח הער בין האדם לאל. השינוי הזה הוא עדות לדרך שבה היהדות, כמו כל דבר המבקש לשרוד, לא פחדה להביט על הזמן, על הדרישה שלו להשתנות. היכולת לעבור את מאורעות ההיסטוריה, להישאר קרובים לעבר, לשמר מסורת תוך פתיחות להווה, קשור קשר עז ליכולת להשתנות.

      העדה החרדית לא תשתנה דרך המילים של יאיר לפיד, שחושב שמספיק להגיד "עשינו שינוי" ובערב הוא כבר מונח בכל מקום, כאילו שמדובר במעשה ששייך לדוכני הנאומים ולא למאות אלפי אנשים ברחוב. כפי ששינוי הוא הכרח של הזמן, הוא גם צריך זמן.

      והשינוי הזה כבר מתרחש, אולי לא אצל הרבנים, שהשינוי הוא גם זעזוע של הכיסא עליו הם יושבים בנוחות , אבל אצל העדה החרדית , בשטח, ישנו שינוי, אטי ומתוח, אבל כזה שכבר מתחיל לתת תוצאות- הנח''ל החרדי, מכללות להכשרה, יחס מעט יותר הולם לנוער המתרחק. השינוי הזה צריך יחס של עידוד והכלה, לא לצעקות קרב ולסנקציות. השבוע הזה היה קו פרשת מים שאחריו עומדת האפשרות של התנגחות ועקשנות ומולה האפשרות לשינוי, לא רק בעדה החרדית, גם בשפה וביחס של מי שעומד מולה.

      אירוע השבוע שעבר: המהפכה באוקראינה

      דמות השבוע: עמיר לב

      פרויקט עמיר לב - 1 (יח"צ , רונן ללנה)
      (צילום: רונן ללנה)

      עמיר לב מוציא אלבום חדש - “ נוגע בדרכון". לב, לטעמי, הוא אחד מכותבי השירים המוכשרים ביותר ברוק הישראלי, ואולי המצפן החברתי והמוסרי הכי גדול באותו רוק. היכולת שלו לכתוב שירים מאופקים, עדינים מאוד, ולהכניס בתוכם את התכנים החברתיים והפוליטיים המורכבים והקשים ביותר הופך אותו למי שלא נכנע לאותה צעקנות שבנויה בבסיס המשחק הפוליטי בחברה שלנו.

      מה שמדריך אותו יותר מכל דבר אחר היא האמפתיה, כך הוא יכול לראות בשיר אחד גם את החיילים הנטועים בתוך אקלים האלימות וגם את השמאל "שרושם את הדו''חות". הסיפורים הקטנים שלב משרטט בשירים שלו מעבירים את השוליים הישראליים, עם הכאב והסבל של החיים הפרטיים- עוני, שכול, בדידות- אל מרכז, או לפחות קרוב למרכז היצירה והתרבות הישראלית.

      הנה למשל באלבום החדש יש שיר שמוקדש למשורר סמי שלום- שטרית, משורר וחוקר מרכזי, שחי היום בארה''ב. שטרית הוא משורר בוטה, ישיר מאוד, שמחזיק בדעות פוסט – ציוניות ומשמש כאחד מהשגרירים הבולטים והראשונים של המאבק המזרחי להכרה בקיפוח ולשינוי חברתי. בעבורי, לפעמים, השירים שלו קשים מדי, קיצוניים, עשויים מהרבה מאוד אגרופים שלופים ומעט דיאלוג.

      לב מצליח בשיר בשם " סמי" לשרטט בעדינות את המפגש עם השירה והאדם, עם הבדידות של מי שנמצא בסוג של גלות מהמולדת, כואב את ההיסטוריה של אותה מולדת, אבל עדיין מלא בדאגה וקשר אליה. הנה, בשיר אחד, הצליח לב לתווך אלי את השירה והכאב של אדם בודד, וגרם לי לזוז מריחוק ורתיעה לקרבה וחום. הלוואי והיו לנו עוד כמה עמיר לב, אנחנו בהחלט זקוקים לתנועה מהרתיעה אחד מהשני לקרבה.

      דמות השבוע שעבר: ירון ברלד

      הרב אורי מלמד (באדיבות המצולמים)
      (צילום:באדיבות המצולם)

      המלצה: " כיפה לבנה". הסטנד אפ של הרב אורי מלמד

      הרב אורי מלמד הוא דמות ייחודית: גם רב, גם מבקר המסעדות של העיתון “מקור ראשון”, גם קונדיטור ובשנה האחרונה גם סטנדאפיסט. המופע שלו שנקרא "כיפה לבנה", הוא מופע אחר ממה שאתם מכירים, ללא גסויות, בלי (כמעט) בדיחות עדתיות, בלי לעג לשורות הראשונות ובלי תנועות גוף מוגזמות וקיצוניות.

      במקום זה הוא מציג מופע מקורי ומתוחכם המדבר על החיים עצמם- הורים וילדים, חזרה בשאלה, זוגיות ומערכות יחסים, החברה והתרבות הישראלית . את כל זה הוא עושה מתוך כבוד לצופים, מאמין ביכולת שלהם לעכל בדיחות מתוחכמות, ביכולת לצחוק לא דרך רמיסה של האחר, אלא הזדהות מחויכת אתו. המופע הזה עולה ברחבי הארץ, אפשר להתעדכן דרך דף הפייסבוק שלו, כדאי מאוד, בעיקר בחודש כמו אדר.

      המלצת השבוע שעבר: הרומן "לא מפסיקים אהבה באמצע" וספר השירה "ניסויים בחשמל"