חגיגת הניצחון של תפישת האוניה האירנית

האירוע המתגלגל של השבוע היה ללא ספק תפיסת אניית הנשק בלב ים. התחושה הראשונה שעלתה בי מול התמונות של פעילות לוחמי השייטת הייתה של ייאוש, לא בגלל הפעילות, אלא בגלל אותו עולם צללים תמידי שנמצא במרחק פסיעות מאיתנו, עולם בו טילים מוסתרים מאחורי שקי מלט, ויש בו צורך בריגול, ואז בסיכון חיים, כול זה רחוק מעיננו, ומתנהל ללא מפריע לאורך השנה כולה, רק שהפעם זכינו לחשוף טפח ממנו. אבל החשיפה הזאת רק מגבירה את התחושה הלא נוחה, כמה לבה זורמת מתחת לרגלינו לאורך השבוע, כמה חדרים אחוריים ובהם פגישות מלאות אלימות ותשוקת הרס? נדמה שעולם הצללים הזה לא דועך בגלל הקדמה הטכנולוגית והגלובליזציה, להפך, האינטרנט, כך נראה, רק הפך למקום גידול נוסף לאותו עולם, עם רשת שמאחורי הרשת, מקום שבו ספינות מסוגים שונים- פשעי מין, אלימות, גנבה, נודדות במים.

אבל האירוע לא נגמר בהשתלטות על הספינה, לאחר מכן, על החוף, היה גם טקס, טקס הצגת השלל. גם בפרשת השבוע, פרשת "צו", אנחנו פוגשים טקס, אלו שבעת ימי המילואים, משה עורך את הטקס ומכניס את הכוהנים לעבודתם, הטקס כולל הקרבת קרבנות, משיכה של הכוהנים ו"סימון" שלהם, בין השאר באמצעות דם. מה המשמעות של טקס, בעבור מי הוא? במקרה הזה, הטקס, כך נדמה, הוא קודם כול בעבור הכוהנים, יש משהו בעצמה הטקסית שמבהיר להם את תפקידם המשמעותי מהיום והלאה, את הצורך בהתקדשות, בריכוז, בדיוק. אבל הטקס הזה הוא גם בעבור משה, הוא מעביר משהו לידי הכוהנים, מתחיל עם פיזור הסמכויות שלו, וגם לעם, אולי בעיקר לעם, הטקס הזה הוא בעל משמעות, העם צופה באטיות ההכנות, באופן העמוק והמורכב שבו נכנסים אל הקודש, המשכן הופך למקום חי, פעיל, אבל לא לפני שברור לכולם עד כמה הדברים עדינים ושבירים.

בעבור מי היה "הטקס" של הצגת הטילים מהספינה? בעבור הציבור הישראלי? הוא קיבל את שלו, כך נדמה, בתמונות של חיילי השייטת על הספינה, רחוק מחופי הארץ. דעת הקהל כבר עברה את אותה סערה נעימה של כוח ותחכום. הטקס היה, אם כן, בעבור עיניים זרות, התקשורת, דעת הקהל העולמית. אבל, האם יש צורך באותה חגיגה מתמשכת סביב פעילות כזו, האם היא לא הופכת את מה שהוא אילוץ- הגנה על עצמנו, מניעה של טרור, חשיפת הכוונות של חלק משכנינו, לכמעט תשוקה, כזו שממש נהנית מאותו מאבק צלילים תמידי בינינו לבין אירן, ממתינה תמיד להתפלשות הבאה במלחמת הבוץ. באותו טקס של הצגת הטילים הייתה יותר מדי עליצות, יותר מדי תחושה של הנאה, אין ספק שעלינו לעצור את משלוח הנשק, אין ספק שפעמים רבות אנחנו נאלצים להגן על עצמינו, במחירים כבדים, אבל בבקשה, בואו לא נהנה מזה.

אירוע השבוע: הפגנת החרדים נגד חוק הגיוס

לכאורה, אין שום סיבה לציין את דויד גרוסמן דווקא השבוע, שום ספר חדש, שום מאמר נוקב, אפילו לא פרס חשוב. אבל אני כותב עליו כי מול הדמויות שאני מציין כול שבוע, כאלו שהגיחו למרכז השיח הציבורי יש רשימה נוספת, פרטית, אישית: אותן דמויות שליוו אותנו במשך השבוע, בני משפחה, חברים וגם אמנים- סופרים ומוזיקאים, אנשי רוח, אנשי דת, הם אנשי השבוע שלנו הרבה יותר מאותן דמויות שניבטות מהמסך או מכותרות העיתונאים. הם משפיעים על היום יום שלנו, מאפשרים לו להיות קצת יותר נסבל, אולי להפך מהדמויות הבוערות על סדר היום הציבורי, חשודים בפלילים, גיבורי תרבות לרגע, פוליטיקאים.

כך הפך גרוסמן לאיש השבוע שלי. התבקשתי לקרוא קטע שלו ביום עיון, התחלתי לחזור לספרים שלו, לעבור עליהם , לרענן את הזיכרון והלב. שכחתי כמה מורכבת ובו זמנית אינטימית צורת הכתיבה שלו. השבוע שלי התמלא באותו קול יציב מאוד, אפילו תקיף, של גרוסמן. קול של כותב ואדם שלא מוכן לוותר על האפשרות שלנו לבחור בקרבה , באמפתיה, בהתבוננות מפוקחת על עוול ואלימות, על בדידות ופגיעה וחוסר יכולת לדבר ולהתבגר. כותב שלא מפחד ללכת לנושאים הכבדים ביותר של ההיסטוריה האנושית, אבל באותה מידה לכאן ועכשיו שלנו, אבל בניגוד לאחרים, לאנשי רוח ולעושים רוח, התחושה שגרוסמן משאיר סביבו היא לא פטרונית ולא יודעת- כול, הוא לא מדבר ממקום רחוק, הוא רק אדם אחד מירושלים.

דמות השבוע הקודם: עמיר לב

הסרט החדש של האחים כהן הוא, כהרגלם, סרט קטן- גדול. היכולת שלהם לשרטט דמויות היא חד-פעמית ומורכבת מיכולת להציג את המוזרות האנושית יחד עם אמפתיה וחום. הסרט מלווה זמר פולק צעיר, שמנסה לפלס דרך לאומנות שלו ונכשל לחלוטין. גם אם הסרט מבוסס על אירועים סמי- מציאותיים הרי שהאלגוריה של האחים כהן נכונה לכול זמן: בשביל להצליח בחיים לא מספיק כישרון ואפילו לא אמביציה ורצון, יש גם גורם חמקמק, בלתי צפוי וגחמני בשם המזל, אתה צריך להיות במקום הנכון בזמן הנכון, יחד עם הכישרון. לצד כול אותם כוכבים והצלחות, יש מאות אלפי ניסיונות שנשכחו, שלא הצליחו להתרומם, רשימה אין סופית של חלומות שאבדו עם הזמן, האחים כהן עושים עם חלום אחד כזה צדק מאוחר.

המלצת השבוע הקודם: הסטנד אפ של הרב אורי מלמד