איך מעז בנזירי האסיר לשעבר לדבר כך על הסרוגים?

שרשרת התקריות שאירעו בגבול סוריה מסמנות את מה שנראה כחזית חדשה, חזית שמאיימת על תושבי רמת הגולן. הכניסה הזאת של ציבור שלם לתוך מערבולת של חרדה וחשש מעוררת שוב את אותו שריר מאומן וידוע- שריר המאבק התמידי. המחשבה על כול אותם אלפי ילדים שכעת פוגשים הורים מודאגים וחרדים, ילדים שבוודאי יחושו את היסדקות השגרה ואת האווירה השונה בבית הספר, במגרשי המשחקים ובישובים, מעוררת כעס ודאגה . התחושה התמידית של העדר מקום מוגן באמת, היא תחושה מייאשת, והיא אולי האיום הגדול ביותר על היכולת שלנו, בדור הנוכחי או בדור הבא, לצעוד לעבר שינוי. מי שלומד כל חייו לרוץ למקלט, או לזהות רעשי ירי והפגזות במרחק, מתקשה מאוד לדמיין קיום אחר, נקי מאיום, וממילא מתקשה לעשות צעדים מעשיים לקראת קיום כזה.

חג הפורים שחגגנו השבוע הוא חג נוסף בשרשרת החגים שקשורים לאותה חוויה יסודית של איום. יחד עם חנוכה ופסח, עם יציאת מצרים וסיפורי המכבים, סיפור מרדכי ואסתר הוא עוד דוגמה לנרטיב ניסיון ההכחדה, הגבורה והאומץ, ואז , בדרך כלל, ההצלה והתנועה לכיוון הנגדי: היציאה לחירות או מעבר הכוח לידי הנרדפים. אבל האמת היא שהחגים הללו, באותה מידה שהם משמחים אותי במשפחתיות שבהם, במנהגים, באבדן השליטה במקרה של פורים, אבדן שליטה מבקש לגלות את החבוי, את המודחק ואת המקובע, גם מעציבים אותי, וגורמים לי לתחושה של מעגל חסר סיום, של כמעט תשוקה לשחזר שוב ושוב את המרדף וחווית האיום. התסמונת הזו, בה עם מתאחד והופך קרוב בעקבות איום היא קלה מדי, ויש לא מעט דמויות שמרוויחות מאותה תסמונת, הם נמצאים בחזית אותה אחדות מדומה, תמיד בטוחים בעצמם ותמיד בסוף מובילים לעוד אסון.

לכן, יש בי דווקא סימפתיה עמוקה לבני אהרן, נדב ואביהו, אשר בפרשת השבוע, פרשת "שמיני”, חורגים, מתוך התלהבות ודבקות, מהקו המנחה, מגבולות הגזרה ונכנסים אל הקודש להקריב אש זרה. נדמה שאותה " אש זרה" שלהם הייתה דווקא מעודף, מגודש, מאהבת ה' ולא אבדן שליטה פרועה וחסר כיוון, הם רצו יותר מדי, לא לא-רצו. הם קיבלו עונש חמור, אבל אולי גם עומדים כסימן ברור של צורך לחרוג מהידוע, מהמוכר. הם ביקשו לחגוג את אותו חג שאין על לוח השנה- חג אישי, פרטי, של עבודת ה' יתרה. אני מעדיף חגים פרטיים כאלה, כמו שאני מעדיף שלא נילכד שוב באותה תחושת איום תמידית, היא פה, זה נכון, המטענים פוגעים בסיורים של חיילנו, אבל בשביל שהם לא יהיו פה, אנחנו חייבים לחרוג גם, מהתגובה ותגובת הנגד, מהתחושה כי זהו גורל נצחי, לחרוג ממעגל העימות, בכדי לפגוש את עצמנו באופן אחר.

אירוע השבוע שעבר: תפיסת אניית הנשק והצגת השלל

השבוע, בדרכי לעוד דייט חסר תוחלת , תפסתי באחת מתחנות הרדיו החרדיות שיחה על הציבור הדתי לאומי סביב חוק הגיוס. שיאה של ההתלהמות הגיע בראיון עם האדון שלמה בניזרי. מילא שכול הדיון היה בצעקות גסות, סגידה האחד לשני ואווירה של עסקנות יהודית ישנה וטובה, אבל בינזרי עוד הגביר את הלהבות כשהחליט לצאת באופן גס כנגד הרב דרוקמן ואז קרא לציבור הדתי לאומי " תערובת" . איני יודע מה תפקידו של בינזרי בימינו, נדמה שהוא נע בין שדר רדיו, רב ומרצה, אבל בלגן העיסוקים והכובעים הזה מעיד יותר מכול על התשוקה האמתית שלו: חזרה לחיים הציבוריים.

כיצד מעז אדם שהורשע בעבירות חמורות- קבלת שוחד והפרת אמונים- ואשר לא מזמן יצא את שערי בית הסוהר לדבר באופן בוטה כל כך, אלים וחסר כבוד? יותר מכך, כיצד החברה החרדית, שעם כל מגרעותיה, אינני חושד בה במוסר ירוד ואהדה לגנבה, למרות הכל, כיצד היא מסכימה לקבל מחדש את בינזרי כדובר? המראיינים בתכנית היללו אותו ועודדו אותו. כל השידור הזה היה תעודת עניות לעדה החרדית, הצורה בה הם מתייחסים לציבור הדתי-לאומי בשבועות האחרונים היא שפל חדש ביושרה שלהם, במשך שנים הם ינקו תקציבים בלי להביט לאחור ועכשיו שמישהו אחר התקרב אל אוצר המדינה הם לא יודעים את נפשם, והקללות מתחילות, קללות של עבריין מורשע. בכלל, היחס של העדה החרדית, לפחות של הנציגים שלה לכול ציבור אחר הוא ציני לגמרי, הם יתחנפו למי שיכול להעניק להם משהו וימהרו למחוק את מי שלא, מילא הבריתות שלהם שהם תמיד לרגע, אבל השפה, השפה.

דמות השבוע שעבר: דויד גרוסמן

ההצגה החדשה של הבמאי המוערך יוסי יזרעאלי "מגנצה" עולה בתאטרון " תמונע", שהפך בשנים האחרונות לבית חם ומפרה בעבור היצירות המיוחדות של יזרעאלי. ההצגה עצמה נעה סביב משפחה אחת, סוד המניע את אותה משפחה והכוחות השונים המפעילים אותנו- כסף, אהבה, פחד. ההצגה אינטנסיבית מאוד ונוגעת באזורים מיסטיים ורוחניים מורכבים, כמו תמיד, במקרה של ההצגות האחרונות של יזרעאלי. בעצם, ההמלצה הזאת היא לא רק להצגה הבודדת הזו, אלא ליצירה של יזרעאלי כולה, במאי שהפנה עורף לתרבות הטלנובלה של התאטרון הממסדי, במאי שמאמין בצופים ויותר מזה, מאמין בשפה, מכבד אותה ומנסה להוכיח שוב ושוב עד כמה העברית רוויה במתח רוחני ותודעתי. ההצגה הזאת, כמו קודמותיה, מותירה אותך המום ועמוס במחשבות, מה שתאטרון טוב , מאתגר, אמור לעשות.

המלצת השבוע: הסרט "בתוך לואין דייויס"