סיכום שבועי: הגינוי של אבו מאזן ודמותו הטראגית של משה רבנו

חג הפסח הזה היה קודר. יחד עם האביב הנהדר של ארץ ישראל, ממש אפשר לרגע לחשוב שאנחנו כבר בסדר, שהכול עבר. אבל בערב החג קיבלנו תזכורת כואבת, סטירת לחי של אלימות ורצח. הפיגוע באזור חברון בו נהרג ברוך מזרחי, שהולך ומתגלה יותר ויותר כדמות שהייתה אמונה על הביטחון של כולנו, ואבא מסור למשפחה נהדרת. הפיגוע הזה, דווקא בערב פסח, היא תזכורת לעובדה שאין לנו עדיין חרות, לא מלאה, לא כזו שבה האדם יוצא וחוזר מביתו ללא אימת המוות , כזו שבא איננו נמצאים בקצה הר-געש תמידי של אלימות. הפיגוע הזה, אולי בגלל שהיה פעולה של מפגע בודד, אכול שנאה , מעמיד מולנו תמונה קשה ביותר, כמעט חסרת מוצא. אבל כול מה שהתעסקו בו בימים שאחרי הפיגוע היה הגינוי של אבו מאזן, שהגיע או לא , ובסוף, שהגיע, באיזה שפה הגיע.

השבת, לא נקרא פרשת שבוע, אלא נקרא בתורה טקסטים שקשורים לחג. הדחיקה הזאת של סדר הפרשות היא פעולה לא מובנת מאליה, ונדירה מאוד. יש בה איזו הקשבה קרובה לזמן, ללוח השנה, למצבו של האדם, לידיעה שאי אפשר פתאום להתעלם מהשינוי המוחלט, המתבטא למשל בדבר בסיסי כמו לחם ותודעת החמץ. בדומה לכך, נדמה שיש רגעים בהם צריך להפסיק את משחק התפקידים, את העמדת הפנים, את סדר הדברים הקבוע, הידוע, המובן מאליו. את אותו מחול של דרישות גינוי ומלמולי שפתיים ודיבורים חוזרים על משא ומתן שלא הולך לשום מקום והוא תאטרון מגוחך של סרבנות וסרבנות, של קשיות עורף וקשיות עורף, של העדר אומץ והעדר אומץ, של העלמת עין מהסתה נפשעת והעלמת עין משליטה וחיים מלאי קושי וחוסר תקווה.

בקשת הגינוי, כשהיא הדבר היחיד שעומד בחזית, היא בדיוק כמו המשך הקריאה בפרשה, לא משנה מה, איזו מין תנועה חסרת חשיבה, חסרת הקשבה למציאות. לא, אנחנו עוצרים את סדר הדברים, אנחנו מתקרבים לזמן וקוראים משהו אחר, שמחובר למי שאנחנו בימים האלה, עדיין לא בני חורין אבל מבקשים להיות. נקיים, אולי, מחמץ, כלומר ממה שלא נכון לנו, ממה שתפח והפך לשומן הלב, ממה שהפך למוכר ושגור וחסר חיים. להיות רזים לרגע, כדי להיזכר באפשרות להיות בדרך אל החירות. אולי גם מנהגינו יחליטו לבער חמץ, להתקרב אל הרגע, לדרוש גינוי זה בסדר, אבל חשוב מזה, לעשות חשבון נפש. לעצור בערב החג, להתבונן באמת על המשפחה הזאת, שבאחת נכבה בה אור, על האישה המדהימה הזאת, על הכאב והצער, על הסתמיות הזו שבה הכול ממשיך, העם נוהר לבילויים, הרדיו עם השירים השמחים, והמנהיגים עם מחול הגינויים והסרבנות, השפה הנכונה והשפה הלא נכונה, כמה חסר טעם, כמה עצוב.

אירוע השבוע הקודם: הריסת עמדת השמירה ביצהר

אני חושב הרבה על דמותו של משה רבינו בימים אלו. משה שאינו מופיע בהגדה, למרות נוכחותו התמידית שם, ברקע, מעל ומסביב לעם היוצא לחירות. האם יש דמות טרגית יותר ממשה? משה שעומד מול הארץ, משה שלימד אותנו שלכול אחד יש " עצב נבו", כפי שתיארה המשוררת רחל, עצב של חוסר הגשמה, של מוות בטרם. משה שהעם כל הזמן התלונן אליו ועליו, בכה מולו, חטא וסירב והוא , מתוך תחושת אבהות , שסולחת על הכול מוסיף ומתחנן ומתפלל ומרים את ידיו לנצח במלחמה.

ואולי צריך לחשוב מחדש על משה ועל האלמנט הטרגי? אולי ההליכה במדבר היא היא תקופת השיא של האדם, של העם. מעמד הר סיני, הקרבה לאל, הנסים הגלויים ואז אותו מסע נדודים ארוך ומתיש ובו לימוד של ערבות הדדית, של פחד ושל חוסר אמונה מול המן והעמוד הענן וידיעת ההשגחה. אותה תקופה של כמיהה תמידית, של רצון להגיע, של דרך נפקחת לאורך, כפי שכתב אלתרמן. אותה חוויה שאולי דומה לחיי הרווקות, של קרבה לעצמך, של בדיקה מי אתה ולאן בכלל אתה רוצה להגיע. אולי בתוך תוכו ידע משה כי בארץ יהיו את חומות יריחו ואת כיבוש הארץ והעמים היושבים בה והצורך להילחם ולשלוט ולהקים מערכות ואז, תמיד, יבואו גם הסיאוב והעבודה הזרה, השעמום ואז הריחוק מהאל. אולי משה נותר תמיד באותו רגע, מול הארץ המובטחת, מלא בהבטחה, בתקווה, בכמיהה.

דמות השבוע הקודם: מוטי רייף

ביום רביעי יערך באוניברסיטת תל אביב הכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית מטעם התכנית הבינתחומית למדעי הדתות. מדובר בכנס שכבר הפך למסורת מוכרת ואהובה , ובו אין ספור הרצאות ומושבים סביב רוחניות ודת, במובן הרחב והפתוח ביותר. מרבי נחמן והרב קרליבך, דרך הניו-אייג', הבודהיזם , ההינדואיזם, הנצרות והאסלאם ועד מחאה חברתית, פמיניזם וסוציולוגיה בהקשרים הנובעים מכותרת הכנס. אין דרך טובה יותר לחוש את התשוקה האנושית לגילוי עצמי, למתן פשר ולקרבה מאשר להסתובב ביום רביעי בין עשרות ההרצאות, המורים והחוקרים שיגדשו את הכנס. מומלץ בחום.

המלצה השבוע הקודם: השיעורים של הרב אורי שרקי