סיכום שבועי: הרצח של יפתח גריידי ומותו של גבריאל גרסיה מארקס

התסריט ידוע, שמענו אותו כבר כל כך הרבה פעמים. חבורות מבלות במועדון, מחפשות חיכוך קל, מגע, שיחה עם בחורה, כל דבר שיגרום להם לממש את הדימוי העכשווי של הישראלי המוצלח- עברייני, לא מפחד מאף אחד, מלא בכבוד עצמי. ראיתי את החגיגות האלה בחיי, את תחושת הגבריות, את הבחורות שעומדות בצד ומעודדות, את האלכוהול שהופך את כולם חסרי איפוק, חסרי מודעות . התרבות הזו נמצאת בכל מקום בארצנו הקטנה, מאילת עד נהריה, מרעננה ועד לבאר שבע. התרבות הזו, של גבריות שנמדדת באומץ, אומץ שקשור לכוח ואלימות, העידוד בתכניות הטלוויזיה כמו " הבורר" (בעיניי, החטא הגדול אי פעם של הטלוויזיה הישראלית, כל מי שעובד עם נוער, יסכים אתי מיד) והיחס לפושעים כגיבורי תרבות מובילים אותנו ממעשה אלימות אחד לשני.

כמה מתאים שפרשת השבוע, פרשת "קדושים", תעסוק בנושאים כמו ואהבת לרעך כמוך, היחס לאחר, כבוד כלפי הורים וכלפי זקנים ומבוגרים, יחס נכון ומתוקן לגר ותושב, איסורים על שוחד, על שחיתות, הלנות שכר ועוד. תערובת של התייחסויות למעשים שבין אדם לחברו, לקווי מתאר של התנהגות וצדק חברתי , לצד מצוות שבין אדם למקום. אבל נקודת המוצא לכול הדיונים החשובים הללו מצויה בפסוקים שפותחים את הפרשה: “ וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". הפסוק הזה יכול להיות מובן בכמה דרכים, אבל הצורה בה אני תופס אותו היא פשוטה: היכולת להיות קדוש, כלומר מודע, זהיר, מאופק, נבון ועסוק בחסד היא ידיעת המטרה והתכלית, הערכים והדרך, כלומר, ההכרה שיש משהו מעבר אלי, לאני הצר והרעבתן שבי, למילוי התשוקות, להיותי בשר, יש לי יכולת להיות קדוש , כי יש מה שמעליי, או נכון יותר, בעיניי, יש את מי שמסביבי.

וזו אולי הבעיה העמוקה, המוצאת את ביטוייה באלימות וברצח. אנו מוצפים בשעמום וחוסר טעם, שיטוט ריק ותלוש ודרך החיים שאין לה במה להיאחז ואין לה עם מי לדבר באמת. ערוצי הטלוויזיה ריקים מכול מסר וערך, הספרות, האמנות, כבר מזמן נמקים בצד הדרך, רחוקים מהקהל. מה נותר? נותרו החבורות, ההתחממות זה בזה, בצעקות ועישון, בגבריות גסה, נותר המין: הדלק הראשון של כל אירועי האלימות. אם פרסומת כמו הפרסומת החדשה של בר רפאלי היא הגזע העבה ביותר במדורת השבט, אנחנו באמת כבר בתהום, אפילו לא על הסף. התחושות הללו קשורות להעדר טעם, להעדר פשר, העדר שלא יכול לייצר חברה שמכירה באחר, בכבוד האדם, ביחס לזר ולמוכה. אם אין שום דבר מלבד היום, שום יכולת לביקורת עצמית, שום יכולת לעידון ואיפוק, אין פלא שאין קדושה, במובנה הפשוט: קדושת החיים.

אירוע השבוע הקודם: הפיגוע והגינוי שלא הגיע

מעטים המקרים בהם אדם מצליח עוד בחייו להפוך לדמות כה משפיעה: לשחרר שכבות שלמות של תודעה, דמיון וצבעים אל העולם הרחב, להפוך למתווך גדול של תרבות, כמעט נשכחת, ולהפוך אותה למוכרת, לאהובה, לכזו המחלחלת אל חיים של אנשים רבים, הופכת אותם לבני בית באותו אקלים קריבי, מיתי ומיסטי, צבעוני וחי. בתור כותב, נדמה לי שאין דבר שאנחנו מאחלים לעצמנו יותר מזה, להיות קול למה שמסביבנו, לשתף את הפרטי והמקומי עם האוניברסלי. במובן הזה, חייו של מרקס היו מלאים ומרשימים, הוא השיג את מה שכל כותב מאחל לעצמו.

אבל מותו הציף אותי במחשבות על העתיד, האם מקרה כזה עוד אפשרי, האם יכול לקום גארסיה מרקס בעתיד. התשובה, לדעתי, היא שלילית, ולא בגלל הקהל- האשם הראשון תמיד בעסקי הספרות, פעמים רבות לשווא, אלא בגלל האקלים שתוכו מתחנכים וצומחים כותבים. כל מי שקרא את ספרו האוטוביוגרפי של מרקס " לחיות כדי לספר" (עם עובד, תרגום: טל ניצן) לא יכול לשכוח את האווירה הצפופה, הלוהטת והאנרגטית שבתוכה צומח מרקס, כעיתונאי וכסופר. הקרבה לחברים כותבים, הלהט האידאולוגי-פוליטי והלהט הספרותי, השהות בחוץ, הקרבה לאירועים ולכן גם הקרבה לחיים, כל זה נגוז, נותר כעדות לעולם נכחד. בלי אקלים כזה, קשה מאוד להצמיח סופרים מעורבים פוליטית ובעלי להט לגבי הספרות, להט שקשור לשינוי, להתפתחות, למרד ולתסיסה, כמו שהיה למרקס וכמו שהיה לסופר דור הבום בספרות הלטינו-אמריקאית.

דמות השבוע הקודם: משה רבינו

הסופר דיוויד פוסטר וואלאס לא זכה למה שזכה מרקס. הוא אמנם היה מוכר כבר בחייו, אבל לאחר התאבדותו הלך והפך לסופר מרכזי יותר ויותר. אני חוזר בימים אלא לספר הראשון שלו שיצא בעברית- “ ילדה עם שיער מוזר" ( ספרית הפועלים, תרגום אסף גברון ואלינוער ברגר) ונדהם. וואלאס הוא סופר מחונן כל כך עד שהציניות שלו הופכת ברגע לאמפתיה , ואותה קרירות אנליטית הופכת ממש באמצע משפט לכמעט רומנטיקה. אם יש מישהו שתיאר את אותו מצב של העדר ערכים שכתבתי אליו קודם הרי שזה וואלאס. הוא רב אומן בתיאור החיים העמוסים, הקפריזיים , השטוחים ומלאי הצבעים המרהיבים, אבל הקרים, של הקיום הטכנולוגי. כדאי לקרוא את כול ספריו. ואולי דווקא להתחיל בספר אחר " משהו כפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" (סדרת אדום- דק, הקיבוץ המאוחד , תרגום: אלינוער ברגר). ספר מלא בהומור, מבריק ושנון, ומשם להמשיך לשאר הספרים.

המלצת השבוע הקודם: הכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית