אירוע השבוע: דריכת הנשק של "דוד הנחלאווי"
המחלה המגונה ביותר בחברה שלנו היא שכולם יודעים מה היה צריך לעשות, בעיקר אחרי מעשה. נדמה במקרה הנוכחי, בו חייל נח''ל בשם דוד, דרך נשק בפזיזות, מול פלסטיני מתגרה שביקש עימות, המחלה עוד יותר קיצונית. לא מובן לי איך מי שמעולם לא היה במצב דומה, יכול בכלל לשפוט ורוב המגיבים, לא היו.
צריך להגיד בפתח הדברים, שכל חייל צה''ל שמתגייס עכשיו לשירות קרבי (ואני אומר את הדברים מניסיון אישי), צריך לדעת שהקשיים הגדולים ביותר בהם הוא ייתקל, יהיו שמירה על התנהגות מוסרית ושמירה על איפוק. לא המסעות, לא האלונקות, לא התיזוזים ולא התרגילים, בחזית השגרה המבצעית , המאבק יהיה לשמור על תגובה הולמת ואנושית, לשמור על זהירות ואיפוק. בדיוק בגלל זה, מה שעשה החייל הוא מוטעה, הוא חייב היה לראות שבסיטואציה כזו, בה מקיפים אותו מצלמות פלסטינים שמבקשים עימות, נערים שמערבבים אידאולוגיה של שנאה יחד עם חומר הנפץ של גיל ההתבגרות, הפעולה המקצועית והנבונה שלו תהיה שמירה על איפוק כדי לא לספק להם את מה שהם באו לחפש.
אבל מנגד, חייבים להבין שאותן מצלמות, שמבקשות את הפרובוקציה, לא מעבירות באופן הוגן את תחושת הפחד, את חוסר האונים והבדידות שחשים פעמים רבות חיילי צה''ל. תרבות המסכות שניצב במרכז המערכת הפוליטית והתקשורתית לא מגיע אל השטח. זה לא אולפן צילום סטרילי, יש חום, יש עייפות, ויש נשק ביד ורימון באפוד, ממש לא התפאורה לאיפוק ומתינות. חיילי צה''ל בסדיר (והייתי כזה לפני זמן לא רב) משתדלים , לפחות ממה שאני ראיתי, לזכור את מקומם, את המשימה שלהם ואת חוסר הטעם שבכניסה לעימותים מיותרים.
שירתי בחטיבת הנח''ל ממש כמו "דוד הנחלאווי" וכמוהו ביליתי בחברון תקופה ארוכה. אין עיר לחוצה יותר, אלימה יותר וחסרת מנוחה יותר ממנה. לא רק האוכלוסייה הפלסטינית אחראית לכך, גם האוכלוסייה היהודית. בעיר הזו, לא עובר יום בלי דלקה. השחיקה גדולה מאוד, שחיקה שמפוררת לאט את האיפוק שלך, זאת שחיקה שאתה ממש יכול לחוש איך היא גורמת לך לאבד את קור הרוח וההיגיון.
אלו שני צידי המתרס של האירוע הזה, וצריך ללכת כמו לוליין בקרקס - ביניהם. לכן, התגובה של אלפי הלוחמים, ואני מדגיש לוחמים (אחרת זה סתם סחף חברתי) שתמכו בדוד, מובנת. הם נמצאים שם, הרבה פעמים לבד. מצד שני, התגובה של החייל הייתה קיצונית, לא דריכת הנשק אלא דווקא מה שמסביב, הקללות והבעיטות ואווירת "אני האדון" שהוא ייצר סביבו. לא התפלאתי לשמוע על העבר האלים שלו, תקיפה של חיילים אחרים ובעיות המשמעת, כנראה שהאירוע הזה מצטרף לאירועים אחרים.
לכן, צריך להפריד פה בין עיקר לתפל- התחושה האותנטית מהשטח היא העיקר, ועליה צריך לתת את הדעת, האירוע המסוים הזה צריך להישפט בקור רוח: האם הדריכה הייתה מוצדקת? האם הכניסה לעימות הייתה מחויבת? האם החייל הגיב מפחד או מתחושת עלבון ודם חם?
אירוע השבוע שעבר: הרצח של יפתח גריידי
דמות השבוע: השחקנית נטלי כהן וקסברג
במה שאני עושה עכשיו יש כישלון מובנה: מה שביקשה השחקנית נטלי כהן וקסברג, שהעלתה השבוע סרטון פרובוקטיבי לרשת, הוא שאכתוב עליה, הנה היא הצליחה. בסרטון וקסברג משחקת את " השואה", עומדת ביד ושם, צועקת וצווחת סיסמאות. וקסברג הצליחה במשימה הגדולה של הדור הנוכחי- שיראו אותו, לא משנה באיזה מחיר ומאיזה סיבה. במובן הזה היא לא שונה מהמתפשטים והמתפשטות, מהרצים אחרי המיליון ודיירי הווילה. הם חייבים שידעו על קיומם והם יעשו הכול כדי שאנחנו נדע על הקיום הזה.
אבל הבעיה עם הגברת וקסברג גדולה יותר, כי היא לא רק צריכה שתכירו בקיומה, היא "עושה אומנות" ומאחורי הכותרת הזו, אפשר היום לעשות כמעט הכול.
האירוע הזה, הוא לא רק עדות על רמה נמוכה של תחכום אצל הגברת, הוא גם דיון על רמת האומנות. הסרטון הזה שחבר השבוע לאמנית שצובעת בדים עם חלקי גוף מוצנעים, מעיד שאומנות המייצג והפעולה בחוץ, קצת פשטו את הרגל. יותר מכול דבר אחד האומנות הזו הפכה לתחרות של מי הולך רחוק יותר- במיניות, בוולגריות , באטימות.
השילוב של תרבות "תכירו אותי", לא משנה מה, והאומנות הריקה, השילוב הזה ייצר את הסרטון המגוחך, החלש והצעקני הזה. רציתי לעשות פה דיון אמיתי בשאלות שהיא מעלה, כמו מקום השואה בחיינו, היחס שלנו אליה, הרווח" שלנו ממנה אבל לצערי לא יכולתי, כי יצירת "האומנות" הזו פשוט עשויה רע.
דמות השבוע שעבר: גבריאל גרסיה מארקס
המלצת השבוע: האלבום "נעורים" של להקת farthest south והמשורר רון דהן
מפגש בין צורות אומנות שונות הוא מורכב, התוצאה יכולה להיות מחיקה אחד של השני, מאבק על מקום או העדר של שיחה אמיתית. אבל הוא יכול גם להיות מקום של העצמה, של מפגש שגדול מסך חלקיו בגלל שצורה אחת עוזרת לשנייה, עושה לה "סולם גנבים" למקום חדש.
זהו המצב באלבום "נעורים". קודם הגיע הספר "נעורים", ספר שירה מעולה של המשורר רון דהן, ספר על צבא, טראומה, קרבות, סמים ומסעות, ספר שמלא בדחיפות וכנות. אחר כך הגיעו להקת farthest south, קבוצת מוזיקאים שמנגנת מוזיקה בלייב, מתוך רצון לחקור את הצלילים, לתת להם חופש ומידיות, בלי דת ההפקה הנכונה והידיעה מראש. התוצאה היא אלבום אנרגטי, חזק וכריזמטי, בו רון קורא את השירים, בליווי של הלהקה. אפשר לחוש שגם הלהקה וגם רון יוצרים ממקום מורכב, לא מתנצל, התוצאה מרשימה.
המלצה שבוע שעבר: ספריו של דיוויד פוסטר וואלאס