סיכום שבועי: על ציד החרדים בצפירה ועל ברי סחרוף שביקר בישיבה

אירוע השבוע שעבר: דריכת הנשק של "דוד הנחלאווי"

ספורט חדש נולד בישראל- ציד חרדים בימיי הזיכרון שעסוקים בבילוי צליית חיות על המנגל. הספורט הזה מצטרף לענפים נוספים, מוכרים ויודעים מתרבות המגזרים הישראלי- החילוני חסר הערכים שכל מה שמעניין אותו הוא השילוב הקדוש בין מין וסמים, עדיף בתאילנד, הדתי לאומי שמחפש עצי זית ביום ובלילה בכדי לעקור, לשרוף ולהרוס והתל אביבי שנמצא במסע ארוך למציאת הקפה המושלם. כל הענפים הללו מצטיינים בשמירה על כושר גבוה: תמיד תהיה תמונה טובה, שמצדיקה את המשך הבוז והקטלוג של האחר.

רק בימים אלו הסתובבו צלמי העיתונות, רעבים וחדורי מטרה, למצוא חרדי שמבזה את יום הזיכרון על ידי מנגל, הם מצאו, כי שאתה מחפש משהו, אתה תמצא אותו, תמיד יהיו כמה גאונים שירצו לקיים את מצוות הדור הנוכחי- להיתפס בתמונה שתגיע לעמוד הראשי. אבל הספורט הזה, של הכנסת כל חלק מהאוכלוסייה למקום המוכן לו, לריבוע המדויק, והצורך שנה אחרי שנה להודיע לנו שכלום לא השתנה, שהקיטוב פה, תמידי כמו האוויר, ושאי אפשר להיחלץ ממנו, הצורך הזה, הוא של התקשורת, שאוהבת אותנו סגורים בתמונה, אבל לא שלנו, שחיים יחד באותה שכונה.

בפרשת השבוע, פרשת "בהר" אנו מוצאים, לצד מצוות אחרות, את מצוות "השמיטה". תזכורת קצרה למי שלא היה איתנו עד כה- השמיטה היא השנה השביעית, בה נוהגות כמה מצוות, דוגמת "שמיטת הכספים" ו"שמיטת הקרקע". העיקרון המוביל הוא פשוט- שחרור והתחלה מחדש. התורה מבקשת לייצר מעגל שבו בכל כמה שנים יש רגע של הפסקה, של השתחררות מהמעמד והרכוש, מהמובן מאליו. לתת הזדמנות לאנשים החייבים להתחיל מחדש, לתת הזדמנות לבעל הקרקע ולקבצן להיות שווים: לעזוב את האחיזה הנוקשה בנכסים החומריים שלנו ולחשוב עליהם מחדש, כדבר שאנחנו בוחרים בו, ולא כמשהו שקיים, וממשיך רק בגלל שהוא קיים.

אולי כדאי להרחיב מעט את גבולות השמיטה ולהוסיף מצווה חדשה, מצווה של הזמן הזה- "שמיטת הסטראוטיפים”. בתור אדם שנע בין דתי לחילוני, בין ימני לשמאלני, בין תל אביבי לבין ירושלמי, פעמים רבות אני חש כיצד אני מבלבל את מי שמולי. נדמה לי שכמעט ואין פחד גדול יותר בחברה שלנו מאשר דמות לא מובחנת, שאנחנו לא יכולים למקם מיד על מפת הזהויות.

העניין בשמיטה הוא השינוי, התזוזה מהמוכר, היכולת לפגוש את עצמך מחדש: עני יותר, חסר ביטחון. את אותו שינוי אנחנו חייבים גם לעצמנו, כיחידים, לאתגר את נקודות המוצא שלנו, את תפיסת העולם, וגם כחברה, לאפשר לאדם שמולנו, לקבוצה שמולנו להשתנות, להפוך לרבי- פנים. לא תמונה אחת, קטנה ומוכרת אלא אפשרות להיות מורכב, אולי אז כולם יוכלו לחוש ביטחון לעמוד בצפירה ולא ידחפו לשחק את התפקיד המוכן להם בהצגה.

דמות השבוע שעבר: השחקנית נטלי כהן וקסברג


יום העצמאות הפך ליום בו עושים רשימות מלאי לגבי הישראליות, אז אני מצטרף לחגיגה. הישראלי הרצוי, גם אם לא המצוי, הוא ברי סחרוף. למה? המרחק התמידי מצעקנות בעוד שמי שיבדוק את היצירות שלו, אחת אחרי השנייה, יגלה שם צעקה מתמשכת יחד עם עירנות תמידית למה שקורה מסביב, בחברה. הכריזמה , שלא מוצאת את ביטויה דרך אלימות, כל כך שונה מאותם גיבורים חדשים של הנוער בישראל- משפחות פשע, כוכבים לרגע. הוא לא כובש את הנוכחות שלו, הוא פשוט שם. הצניעות, אולי יותר מכל דבר אחד, המבוכה, הניסיון להימנע מלהיות במרכז, המנהג הזה להקיף את עצמו במוזיקאים, בכותבים, בזמרים צעירים, להיות חלק ממשהו, ולא לבד במרכז.

והנה עוד דוגמה, וגם הזדמנות לפרגן לעוד משהו ישראלי מאוד, ומיוחד. הישיבה החילונית בירושלים , שהיא בכלל מקום נהדר ומלא תוכן קיימה זו השנה השנייה את האירוע " פטישים בלילה" , במסגרת הערב הזה הם יצרו טקס לכניסת יום העצמאות, דנו ושמעו שיעורים בנושאים שונים ממורי הישיבה ומרצים אורחים, שרו ביחד ובילו בהופעות של תומר יוסף ושי צברי. אז איך האירוע הנהדר הזה, המגוון, קשור לברי? הוא הגיע לשם, בהפתעה, להופיע עם שי צברי. כמה אמנים אתם מכירים שאחרי ערב שלם של הופעות בבימות ציבוריות יגיעו להופעה נוספת, רק כי הם מעריכים ואוהבים את הזמר ואת האכסניה- הישיבה החילונית? מעט מאוד. וזה עוד סיפור קטן על אפשרות לישראליות אחרת- עם עניין וכבוד לאחר, עם צניעות ועם מסירות. איך אומרים? ברי המלך.

המלצת השבוע שעבר: האלבום "נעורים" של להקת farthest south והמשורר רון דהן

יש אלבומים שמנסחים, או מכילים את רוח הזמן. כמוסות שמספרות על מצב הרוח התרבותי. למשל, “the joshua tre” של U2 או "OK computer” של radiohead . האלבום החדש של דיימון אלברן (damon albarn) שנקרא everyday robots הוא כזה. אלברן הניח אחד ליד השני את הפסנתר והצעצועים האלקטרוניים, את הגיטרה והסימפולים, את העדינות והישירות יחד עם ההפקה השמנה. הוא ערבב, בעצם, את תחושת הנוסטלגיה של העידן הזה יחד עם חוסר היכולת להשתחרר מחיבור האלקטרוני. את הבדידות הקיומית , שרק מוכפלת דרך זכוכיות העיר והיכולת להגיע לכול מקום בתוך כמה שעות יחד עם תחושה של צבעוניות, של צלילים שונים, שגם אם הם קרים יותר, הם עדיין מנגנים את האדם. אלבום מעולה.