סיכום שבועי: התקווה במשפט אולמרט והקשר של עמוס עוז לאח הגדול

אירוע השבוע שעבר: התמונות של החרדים והמנגל בימי הזיכרון


למתבונן ניטרלי מן הצד מדינת ישראל נדמת בימים אלה כמובילה עולמית של מדד השחיתות המוסרית. מה אין לנו? ראש ממשלה מורשע, נשיא בכלא, רב ראשי מואשם בפלילים, רמטכ''ל לשעבר שמסובך בפרשיה מוזרה ונקמנית, ממש ליקוי מאורות מלא. אבל אם אותו מתבונן יביט עוד קצת לעומק הוא יגלה שגם שמש קטנה מתרוממת בחושך הזה, השמש של הדיון הציבורי, בתי המשפט ומערכת אכיפת החוק. הכפילות הזו היא שני צדי המטבע של המצב הציבורי שלנו, מצד אחד גילוי מצער, מפוכח, של מידת הכרסום של התאוות והחמדנות בדמויות מרכזיות בחברה שלנו ומאידך, ימים של ניקוי, תחושה של ניצחון על החדרים האחוריים, המעטפות והניצול של המרות. הכפילות הזו מעוררת בו זמנית תדהמה ותקווה. אבל האם אנחנו לומדים שיעור חשוב או שמחים, כהרגלנו, על הדם שנשפך וממשיכים הלאה?

במרכז פרשת השבוע, פרשת " בחקותי", עומדים הברכה והקללה. שוב, אותם שני צדי התמונה, האפשרויות של חיינו, השכר והעונש של הקיום האנושי, התוצאה של חיים מושחתים ושל חיים מתוקנים. ממש כמו ההבדל בין לקיחת המעטפות ליציאה נגד תרבות כזו. הדבר המעניין, ואולי המדאיג בפרשה הוא הפירוט הארוך מאוד של הקללות, פירוט שממש יש רצון לאטום את האוזניים מולו, מול המהירות והצמצום היחסי של הברכות. כאילו שעל הברכה, או האושר אם תרצו, אין הרבה מה להגיד, רק להיות בו, בעוד שהאסון גורם לנו להסתבך בתוכו, לבקש ממנו מקלט. מה זה מסמן לנו? שאולי, אחרי הכול, רובנו נכשלים מהר, והפיתוי לסטות מהדרך הוא חזק, מהיר מאוד. אולי אחרי הכול, טבע האדם רע מנעוריו.

אבל כמו שהברכות והקללות הם עניין לדורות, לעתיד, הרי שגם השבוע הזה, התקופה הזאת, מעוררת מחשבות לגבי העתיד. האם שכבת המנהיגים הצעירה שלנו, מי שהיום מתחיל את דרכו לעבר עמדות מפתח, האם הם מפנימים את האקלים החדש? האם הם יודעים כיצד להגן על עצמם מהמהירות שבה מתק שפתיים ועושר מהיר, קוקטיילים ובתי מלון מפוארים מדרדרים את האדם, האם בעוד עשור או שניים נעמוד שוב מול שידורים ישירים מבית המשפט ונמתין להכרזת גזר הדין למי שהיום הם מנהיגים בתחילת דרכם?. הפרשה מלאה בברכה והקללה בכדי שנצרוב בתוכנו את הפיצול, את צומת השבילים שבין טוב לרע ונזכור לעצור שם, כעם, ולבחור נכון, אבל האם גם כיחידים אנחנו מפנימים את הקלקול ועונשו, לפי מה שאנחנו רואים בתרבות השלטונית שלנו, בדור החדש, בכלל לא בטוח ויש סיכוי שהקללה המופרטת עדיין גוברת על הברכה.

דמות השבוע שעבר: ברי סחרוף והישיבה החילונית בירושלים

כן, בכוונה אני כורך יחד את הסופר המעולה עמוס עוז ומשתתפי התכנית הרדודה ביותר על המרקע. נדמה שהשבוע, עם ההתבטאות חסרת הפרופורציות שלו, כשהשווה את מחבלי תג מחיר לניאו- נאצים, צמצם עוז עוד קצת את המרחק בין תכנים מורכבים לתכנים פשטניים, בין האומנות והרייטינג, בין הזמנה דיון, להתעמקות ומורכבות להזמנה לפרובוקציה, מציצנות ומכנה משותף נמוך. נדמה שעמוס עוז נכנע, הוא הבין, בצדק, שבישראל של שנת 2014 מקשיבים לך רק אם אתה צועק, או מסגיר לכולם, בפריים טיים, את הסודות המשפחתיים, בלי פרובוקציה, אין זמן מסך. אבל התבוסה הזאת מסוכנת, ויכולה להותיר אותנו רק עם צעקות, ובלי אפשרות לשמוע.

וזה לא שלא צריך להחריף את היחס למחבלי תג מחיר. אזלת היד המשטרתית מולם היא מחדל מתמשך שמעורר תהיות, ולא נראה כמו טיפול יסודי ונחוש. הגינוי המגומגם, החלקי, של הימין לנערים הללו הוא פתח לאסון, ועבודה שהמובלים של הנערים הללו, קובעי הדרך והמדרבנים, אם הם רבנים ואם הם סתם מחנכים מטעם עצמם, נטולי אחראיות, אינם מוקצים מחמת מיאוס היא עדות לאזלת יד של כולנו. אבל בין הצורך לטפל בהם ביד קשה, למגר את התופעה ולחנך, באמת לחנך , את הנוער הזה לערכים חדשים ועד למלחמת הקללות של צד נגד צד, שבסופו של דבר רק גורמת לדיון בקללות, ולא בתוכן, המרחק גדול

המלצת השבוע שעבר: האלבום החדש של דיימון אלברן


אז הנה מקום נכון לפגוש קצת מהברכה ומהתכנים המורכבים. שבוע הבא, ביום ראשון, יפתח במשכנות שאננים בירושלים פסטיבל הסופרים, שהופך למסורת נהדרת. יגיעו לפסטיבל סופרים מרחבי העולם, שיחד עם הסופרים שלנו ישבו לרבי שיח ולדיאלוגים מרתקים, יחשפו את אחורי הקלעים של הכתיבה וישתפו בדעות שלהם על נושאים שונים. יהודה עמיחי מקבל השנה יחס מיוחד בפסטיבל, עם אירועים מיוחדים ונוכחות משמעותית. אין מתאים ממנו, מי שישב ממש שם, במשכנות שאננים והביט בעין חכמה, משועשעת ואנושית כל כך על חיינו ללמד אותנו כמה דברים על ברכה, ועל דיוק בהתנסחות ועל היכולת לשמור על פרופורציות נכונות ביחס למה שעובר עלינו. מראשון ועד שישי, כדאי לעלות לירושלים.