פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סיכום שבועי: חוסר הפרופורציות בניצחון מכבי והמרוץ העצוב לנשיאות

      על חגיגות הניצחון של מכבי שהיו חסרות פרופורציה. על המרוץ לנשיאות שנראה רע ועצוב והמלצה על המשורר ארז ביטון .יונתן ברג מסכם את השבוע

      אירוע השבוע: זכיית מכבי תל אביב בגביע אירופה

      שחקני מכבי תל אביב מניפים את גביע היורוליג בכיכר רבין (ניב אהרונסון)
      (צילום: ניב אהרונסון)

      אירוע השבוע הקודם: גזר הדין בפרשת אולמרט

      ככול שהתקדם סוף השבוע שעבר ותחילתו של השבוע האחרון עמדתי נדהם יותר ויותר מול היחס למסע של מכבי תל אביב בדרך לגביע הנחשק. היה בהתלהבות ובהתגייסות הציבורית הזו משהו דוחה, שטוף באיזה תחושה לאומית בסיסית מאוד, בלתי מנוצחת. מה ההלל לקבוצה שמפסידה כול שנה כמה מילוני שקלים, אותם משלמים הבעלים, מכספם אמנם , אבל כולנו יודעים את מאחורי הקלעים, הכסף הזה הוא על הגב של מישהו? מה לחבורה של כמה שחקנים אמריקאים, שבאו להרוויח, בצדק, כסף ולגאווה הלאומית שלנו?

      הנתון המדהים ששמעתי ששחקנים זרים קלעו מעל תשעים נקודות במשחק הגמר מצביע יותר מכול על המנצחים פה, ואלו לא כולנו. אני בעד ספורט, מאוד, אני אפילו משחק כדורגל בנבחרת הסופרים של ישראל, ומתרגש מאוד בהמנון, אבל יש מרחק בין קבוצה שמייצגת מדינה לקבוצה שמייצגת את השכבה המבוססת התל אביבית, שיכולה לצאת פתאום למילאנו ולרכוש מינויים באלפי שקלים. חוסר הפרופורציות והסחף הזה העידו על חוסר היכולת שלנו להימלט מאותה חוויה של העולם ואנחנו, לא פלא שמיד אחרי הגמר שמענו על האנטישמיות של אוהדי מדריד, אנחנו צריכים את זה.

      בפרשת השבוע , פרשת "במדבר" אנו מוצאים את מפקד הנשיאים ומפקד הגברים יוצאי צבא מתוך כלל שבטי ישראל. יש משהו מתיש בפרשות כאלה ודומות לה- פירוט אין סופי של שמות, משפחות, שושלות ירושה. אבל דווקא הפירוט הגדול הוא הכוח של הפרשה. השיעור שהיא מבקשת ללמד אותנו הוא הצורך בשותפות מתוך היכרות, מתוך עומק, מתוך היסטוריה ויותר מזה, מתוך שותפות אמתית, בין השבטים ובעם בכללותו. כלומר, הפרשה אומרת לנו שקרבה והיכרות , אמתית, עד רמת השם והמשפחה, היא האלמנט המלכד של החברה והעם, לא איזה סחף רגעי, גיוס של כוחות לשעה, לרגע, בכדי לגרום לאחדות, להפך, במובן הזה, האחדות היא עניין של שנים רבות, דורות, ולא איזה אירוע יחידי, נוצץ, מלא בהתרגשות ובתחושת הישג, אנחנו הולכים לטווח ארוך, לא לסוף שבוע אחד.

      לכן הסחף אחרי מכבי תל אביב נראה לי כמו תכונה משונה. אני לגמרי בעד החגיגות ובאמת מברך את אוהדי מכבי תל אביב, שלהם, באמת, יש את האלמנט ההיסטורי הזה, את ההיכרות והרצף, למרות שזו בעצם קבוצה, פחות או יותר, זרה. אבל החגיגות מהגליל ועד אילת, השידורים הישירים בטלוויזיה וברדיו, נדהמתי שברדיו שידרו בשידור ישיר את הנחיתה, הנחיתה! של מכבי כאילו מדובר באירוע ממלכתי, כמעט כמו ביקור של נשיא מצרים, היה בזה חוסר מודעות וחוסר פרופורציות, ובעיקר, הכי גרוע, פרובינציאליות. ממש כאילו זכינו לרגע לליטוף מאותו עולם רחב ורחוק ממנו, ואנחנו חייבים להתענג על הליטוף הזה גם אם הוא בכלל לא מכוון אלינו. כולי תקווה שעוד צפויות לננו חגיגות של חיבור לאומי, אבל מסיבות משמעותיות יותר.

      דמות השבוע: רובי ריבלין

      רובי ריבלין בוועידת חוץ וביטחון, אפריל 2013 (טלי מאייר )
      (צילום: טלי מאייר)

      דמות השבוע הקודם: עמוס עוז ומשתתפי האח הגדול

      עוד נושא עגום, המעורר תחושה לא נוחה בלשון המעטה הוא המרוץ לנשיאות. איך הופך המוסד הייצוגי ביותר, הנקי ביותר למופע של קנאות ושנאה, של חשבונות אישיים, לכלוך ותרבות של חדרים אחוריים? מלכתחילה נראה לי תמוהה שחברי הכנסת בוחרים את הנשיא, בפשטות, אני לא סומך עליהם, הם קשורים באין ספור חבלים של חובה למפלגה ולפטרון ולמנהיג ולמי שעזר בעבר ויכול לעזור בעתיד, ככה, אין שום סיכוי למי שבא מחוץ למערכת הפוליטית. אבל, גם בשעה שהם הבוחרים, בעיניי אין מקום להשוות בין רובי ריבלין לשאר המתמודדים, פואד, מומחה לפוליטיקה קטנה, סילבן שלום עם הפרשיות הלא ברורות, דליה איציק.

      לריבלין יש לפחות את מתנת הממלכתיות, את היכולת להיות כנה ופתוח, להיות איתן בעמדתנו, אבל לכבד את מי שעומד מולו. לא פלא בעיניי שיש לו תומכים בין חברי הכנסת הערבים והחרדים, בימין ובשמאל. ריצת האמוק של ביבי במטרה למנוע את מינויו נראית לא מתאימה לראש ממשלה מכהן. מעבר ליחסים הבין אישיים, לעבר ולתלונות, יש כבוד עצמי ודרך לעשות דברים, זה בסדר גמור לרצות מישהו אחר, אבל לעסוק בזה בלי הפסקה, להקים בורסת שמות, לבזבז שעות חשובות של דיונים והחלטות והכנות על העניין הזה, ולעשות את כל זה באופן גלוי, פומבי כל כך. יש בכך עדות לחוסר הקשב של ביבי לעצמו ולתחושות הציבור, חבל, אפשר לעשות גם דברים כאלה באופן שיכבד אותנו, את הציבור, אחרי הכול, הוא מייצג כל אחד מאתנו.

      המלצת השבוע: המשורר ארז ביטון

      ארז ביטון (יח"צ , צילום עצמי)
      (צילום: באדיבות המצלם)

      המלצת השבוע הקודם: פסטיבל הסופרים בירושלים


      המשורר ארז ביטון זכה לאחרונה בפרס עמיחי. הוא זכה בצדק רב, מדובר במשורר מעולה. מעבר לשירה שלו, שהיא לירית ומאופקת ומדודה, ביטון גם פתח דלת לשירה המזרחית, הוא היה קול בודד, חזק ותקיף, שהפך לאט לאט לקבוצה שלמה, שבצדק, רואה בו האב- המייסד.

      אבל מעבר לחשיבות שלו על מפת התרבות והשירה, ואולי הרבה יותר חשוב מזה הוא מצליח לתאר את החיים כאב, כאיש רוח, כאדם מעורב חברתית, כעיוור, כמרחב שיש בו יסוד תמידי של פליאה והתרגשות. ביטון מעולם לא עזב את האמונה הבסיסית שלו בכך שמותר לנו לחרוג מהידיעה המוחלטת, מצרות האופקים שבתוך הידיעה הזאת לעבר משהו רפוי וצבעוני יותר, והרבה פחות חד- ממדי. כדאי ללכת לספרייה, לחנות ספרים (עצמאית, רק עצמאית) ולקנות ספר שלו.