סיכום שבועי: ההחמצה בביקור האפיפיור והרב שישכיר דירה ללסביות

אירוע השבוע הקודם: זכיית מכבי תל אביב בגביע אירופה

ישנם רגעים בחיי האדם והחברה, שיש צורך בהתעלות, בהתגברות על דפוס הפעולה הרגיל, על השפה המוכרת , על תחושת הכוח והשליטה , על ההרגלים. בלי רגעים כאלה, אין שגרה ואין התפתחות בחיים, אין את המוכר ואין את החדש, בקיצור, אין ממש בעובדה שאנו משתנים ומתפתחים. רגע כזה היה ביקור האפיפיור השבוע, איזה כישלון מהדהד, איזו חוסר יכולת לזוז מילימטר מהפטפוט הרגיל אצל ראש הממשלה, איזו מבוכה מול חוסר ההשראה, חוסר הענווה, הגסות וקהות החושים של הרבנים הראשיים, מול הימין הקיצוני שכבר לא יודע לעשות שום דבר חוץ מלצעוק ולגדף ולהרגיש נרדף.

ביקור כזה, אם נאהב את הנצרות ואם לא, הוא רגע של אפשרות למשהו אחר, לדיאלוג, להקשבה , אולי אפילו לסליחה ולהתמודדות עם העבר. האפיפיור נושא עמו, שוב, אם נרצה ואם לא, את כוחם של מאות מיליוני מאמינים ברחבי העולם, את הקשיים שלהם והתפילה שלהם והאמונה שלהם. חלק עצום של האנושות ביקר השבוע בארצנו יחד אתו, ומה הם קיבלו? האם היה להם רגע של תפילה משותפת? רגע של אחדות בדיבור עם האל ועם עצמנו? ההיפך, הם שמעו שוב כמה אנחנו מסכנים, כמה אנחנו מתים ונרדפים, כמה אנחנו צודקים.

בפרשת השבוע, פרשת " נשא" אנחנו פוגשים את ברכת הכוהנים. אותו רגע שבו אבות מתקרבים לבנים וברכה פשוטה כל כך, ונעימה ומדויקת מגיעה אליהם. ממה מורכבת הברכה הזאת? מהבקשה שהאל יברך אותנו, ויאיר לנו פנים וייתן לנו שלום. אין בן-אנוש שלא יחתום על הברכה הזאת. אנו מייחדים אנשים שיעמדו מולנו, אנחנו מעניקים להם את הכוח והעוצמה להעביר אלינו ברכה מהאל, אנחנו עומדים מולם, אבל מקבלים את הכוח מהמסר שהם נושאים, מהמקום הנעלם. הסידור הזה כל כך מוצלח, לא להאמין, שכל אמונה וקיום רוחני בעולם בוחרת לה כוהנים ועומדת מולם, מצפה וצמאה לברכה. הכהן הגדול של הנצרות ביקר אותנו השבוע, וניסה בכל כוחו להשתמש בברכה ובתפילה, אבל ראש ההמשלה היה חייב לספר לו שוב ושוב על מצבנו הקיומי הנורא, כאילו שאנחנו לא בארצנו, חזקים ומתפתחים, הרבנים הראשיים היו חייבים לייצר פירוד, היהדות למעלה והנצרות למטה, כמו ילדים בני שלוש.

במקום להיות רגע בברכת כוהנים, ברגע של ברכה והתקרבות, בחרו מנהגינו לנסות ולהרוויח רווח קטן, להלל שוב את היהדות או להשיג עוד כמה מטבעות ב"מלחמת ההסברה" שהיא כבר ממזמן המלחמה העיקרית שאנחנו מנהלים. אבל מאות המילונים בעולם היו מתקרבים אלינו אם רק היינו נבונים ומאופקים יותר, אם רק היינו מצליחים להתרומם לרגע מההרגלים, אם רק היינו מוכנים לטפס אל הרגע הרוחני והדתי מהרגע הפוליטי, אבל אלו שמייצגים אותנו נכשלו. וכך, נכשלנו כולנו, ומה שהיה יכול להיות ביקור היסטורי, הפך לביקור היסטרי.

דמות השבוע הקודם: רובי ריבלין

והנה, סוף סוף, כמה מילים טובות וחמות לשם שינוי. הנה, מול המופע העצוב של הרבנים הראשיים קראתי שהרב אבי גיסר, הרב של היישוב עפרה, הכריז בכנס כי הוא יאפשר למשפחה לסבית לגור בהתנחלות ולהומוסקסואל לעלות לתורה. העניין האחרון הוא מובן מאליו בעיניי, אבל האמירה של רב בהתנחלות שהוא יאפשר למשפחה חד-מינית להתגורר ביושב היא מהפכנית, לא פחות. כמי שגדל שם, ההתנחלויות הן מקום שמרני ומפוחד, סגור בתוך עצמו ובעל חרדה בסיסית מהאחר. יש קושי עצום בהתנחלויות לקבל את השונה, הקולקטיב שם שרירי מאוד, והיחיד, בדרך כלל, אם אינו מתאים, נהדף החוצה.

הרב גיסר מייצג עמדה שכבר ממזמן הייתה צריכה להיות הבון-טון במרחב היהודי. היהדות תמיד ידעה להביט על הזמן מבלי לפחד, ממש בעיניים, לתת מענה ולהשתנות מול התקופה והאנושות. אבל הפחד והקטנות מקיפים אותנו, וגורמים לאותה תכונה, שהיא בסיס ההישרדות שהמדהימה של היהדות, להפוך לנדירה. לכן הרב גיסר אמיץ, וחשוב וצריך לקבל עידוד. משפה חד – מינית היא כבר דבר שלא צריך לעורר לא פחד, לא ריחוק ולא חשש. מול האמירה האומללה של הרב אריאל, ברמת גן, הנה רב מהתנחלות שצועד הרבה לפניו בתפיסת העולם, בחום ובכנות לגבי החברה והאחר. לאחר האמירה הזאת חקרתי קצת יותר על הרב גיסר, וגילתי אדם בעל חשיבה פתוחה, יושר ואמת.

המלצת השבוע הקודם: המשורר ארז ביטון

הנה סרט שהוא תרופה מעולה לכובד הראש האינסופי של הארץ הזו. סרטו החדש של הבמאי סדריק קלאפיש - "פריז פינת ניו יורק." מדובר בקומדיה מתוקה שנעה בין פריז לניו יורק ודנה באופן קליל, המושפע בלי ספק מוודי אלן, בנושאים כמו זוגיות משתנה, הורות וזרות, בחירות בחיים והיכולת לעבור שינויים. אב צעיר נודד בעקבות גרושתו וילדיה לניו יורק, שם הוא מוקף בעוד נשים ובעוד ילדים ובעיקר בתחושה המבולבלת של הדור הנוכחי: רוצים הכול ולא מספיקים כלום, אנשי העולם הגדול אבל חסרי מושג בהתנהלות פשוטה ורגישה, רצים אחרי משהו בעוד הוא נמצא ממש מתחת לרגליהם , מומלץ.