סיכום שבועי: על אסקימו לימון, פרשיית המין ושוקי וייס שיצא צדיק

על ההורים שסיפרו לעצמם כי האישה אשמה ולא "הילדים הטובים שלהם". על שוקי וייס שהביא את ה"סטונס" והלך לקראת הקהל הדתי והמלצה על ספר שירה חדש. יונתן ברג מסכם את השבוע

יונתן ברג

אירוע השבוע: פרשיית המין בקריית גת

(צילום: שי מכלוף)

אירוע השבוע הקודם: ביקור האפיפיור


כמה נורא השבוע הזה, וזה שלפניו, שמולנו עומדת מראה נקייה ובהירה של החברה שלנו. אישה שכנראה נמצאת בקשיים נפשיים, כזו שמערכת הרווחה והמשפחה היו צריכים לעזור לה, לתמוך בה ולאפשר לה מרחב של התמודדות. מאות נערים, מאות! שהעבירו את המצוקה שלה מאחד לשני, בוודאי תוך מסע של לעג וניצול. נערים שאף אחד מהם לא הצליח להתייצב מול התופעה ולנסות להתריע, אף אחד מהם לא הצליח לפגוש את עצמו, להקשיב לעצמו ולצעוק די. ההורים, שמיהרו להגן על הילדים, להפנות לעבר האישה אצבע מאשימה, להיתמם. ויותר מכל דבר אחר, הגילוי של האירוע הזה רק בגלל השמועות בדבר הידבקות האישה בנגיף האיידס. כלומר, כמה מילים פחות ובשעות אלו ממש היה נכנס עוד נער, או כמה נערים לביתה של האישה, וכך גם בערב ובערב למחרת. אבל האירוע הזה לא נולד היום, הוא יושב במרכז הישראליות כבר שנים. החל מסדרת "אסקימו לימון" שהפכה לנכס צאן ברזל בתרבות שלנו וחינכה דורות שלמים על ריצת אמוק לעבר איבוד הבתולים, דרך התהוות תרבות הסלב, שבנויה על מראה חיצוני ועל הרמת סף הגירוי עוד ועוד, על האפשרות להישאר בתודעה התרבותית דרך חשיפה הולכת וגוברת של הגוף ועד לאתרי "התרבות" שפועלם הרוחני והאמנותי מסתכם בשיא היומי: תמונת ערום נוספת של ריאהנה. באקלים כזה, לא פלא שהנערים והוריהם מתייחסים למפגש מיני כזה כמו בילוי אחר הצהריים שהשתבש.

בפרשת השבוע , פרשת "בהעלותך", אנו מוצאים את אירוע קברות התאווה. מה מתרחש שם? העם מתאווה תאווה, מה היא אותה תאווה? עצלנות נפשית, בעיקר. העם שיצא ממצריים מגיע לאותם רגעים בהם התנופה של היציאה לחירות, הניסים הגלויים, הופכים לשגרה של מסע קשה ומתיש במדבר, ומה הם עושים? כמובן, מספרים לעצמם סיפורים: שוכחים את העבדות ואת ההתעמרות וההרג של המצרים, הכל נשטף מול הרגע שבו קצת רעבים וצמאים והדרך ארוכה וקשה. התוצאה איומה, האל מוציא אש והיא אוכלת בעם עד שמשה מתפלל והאש עוצרת . אבל העם אינו חדל וממשיך עם בניית הנרטיב החדש, זה שבו במצרים היו להם "דגים ושומים ובצלים". האפשרות הזו, לספר לעצמך סיפור פנימי חלופי, כזה שמתעלם מן המציאות, שדוחה את האמת ואת סדר האירועים, את המהות שבתוכם ומעצב במקום כל זה סיפור שיתאים לכישלון הפנימי שלך עתיק כימי האנושות והשבוע ראינו אותו שוב, בכל כוחו.

כולם בפרשה הזאת סיפרו לעצמם סיפור כזה, שגוי. האישה שהייתה זקוקה לחום ולאינטימיות וליחס וטעתה לחשוב שהיא תשיג אותו במגע מיני. הנערים שסיפרו לעצמם שמדובר בסך הכול בחוויית נעורים מלהיבה, שהאישה רוצה, שכל האחרים גם הולכים אליה, הם הדפו את הקול הפנימי שבוודאי היה שם לרגע, מובך ומבויש מהחדר שאליו נכנסו, מהחברים לידם, הם הדחיקו את הקול הזה מול הסיפור שסיפרו לעצמם. ההורים עם הסיפור המקומם ביותר, הורים שלא חינכו את הנערים להבין, להרגיש ולדעת שמדובר בסיטואציה מעוותת והרסנית, להם ולאישה, סיטואציה פרוצה ואלימה. ההורים הללו סיפרו לעצמם ואז לנו סיפור על אשמתה של האישה, על הילדים הטובים שלהם, התמימים, שנפלו קרבן, על מערכת הרווחה, שגם לה בוודאי יש סיפור משלה, שלא פעלה, כאילו שהמערכת הציבורית מחליפה או אמורה להחליף את המערכת הביתית, המוסרית והערכית. כולם סיפרו לעצמם סיפור, ולא הביטו במציאות, והסבל המשיך, רק נקווה שאנחנו לא מתקרבים לרגע שבו האש תצא.

דמות השבוע: שוקי וייס

(צילום: נמרוד סונדרס)

דמות השבוע הקודם: הרב אבי גיסר

דמות השבוע, מסיבות רבות, הוא המפיק שוקי וייס. קודם כל על העובדה שהביא לנו השבוע את הרולינג סטונס. לא הייתי בהופעה, אבל זה היה ערב מהנה ומלהיב לאנשים רבים. לגרום לחמישים אלף איש לאושר, גם אם אתה מרוויח מזה, זה מעשה רב – זכויות. שוקי וייס נדמה כדמות שמפגינה עקשנות מעוררת התפעלות, הוא מתעקש על נורמליות, על העובדה שישראל תהיה, כפי שהיא צריכה להיות, תחנה לגיטימית על מפת התרבות העולמית. הוא עושה את זה בהתמדה ובשמירה על כבוד ואיפוק , שמעתי את התגובה שלו לרוג'ר ווטרס, שמוביל את החרם התרבותי על ישראל: הוא ענה לו בכבוד ובתבונה, בלי סיסמאות והתנצחות ריקה.

אבל השבוע נוספה לו עוד נקודה חיובית- ההסכמה והבקשה לדחות את תחילת המופע בעבור הציבור הדתי. ברור שיש פה גם רווח כלכלי, אבל, לא פחות, יש פה גם אמירה מהותית. הציבור הדתי, או נכון יותר הדתי הליברלי, נמצא כל הזמן בקונפליקט , הוא נע בין העולם ההלכתי והדתי לבין התנועה שלו בכל תחומי החיים הציבוריים, התרבותיים והכלכליים. הוא צרכן של מוזיקה וספרות ואמנות , הוא רוצה להיות שותף לחוויות בעולם החילוני, ולשהות בדיאלוג מורכב עם העולם הזה. אירוע כזה, שבו הולכים לקראתו, מבינים אותו, ויותר מכל דבר אחר- רואים אותו הוא עוד רגע של התקרבות בתוך החברה הישראלית, וההתקרבות הזו רשומה הפעם על שמו של שוקי וייס.

המלצת השבוע: "עיקר העיקרים"

(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

המלצת השבוע הקודם: הסרט פריז פינת ניו יורק

המשורר יאניס ריצוס הוא משורר יווני (1909-1990) מגדולי המשוררים של המאה העשרים ומגדולי המשוררים ביוון, כעת, יוצא ספר ראשון של שיריו מתורגמים לעברית על ידיי המשורר והמתרגם הנהדר רמי סערי שהביא לנו מתנות נהדרות משירת העולם. ריצוס הוא משורר מגוון, שנע בין האינטימי והמקומי לאוניברסלי ולמופשט. השירה שלו כוחנית מאוד, במובן החיובי של המילה, הוא דורש מהקורא התמסרות וחופש וסקרנות, ומחזיר לו כפליים על ההשקעה, מומלץ.

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully