סיכום שבועי: פרצופה של המדינה והלימוד משחקן הכדורגל

אירוע השבוע הקודם: פרשיית המין בקריית גת


נדמה שהמרוץ לנשיאות לא עומד להיגמר, הנה, גם אחרי שכבר נגמר המרוץ אנחנו עדים לפרשייה נוספת, הפעם של מי שכמעט היה נשיא - מאיר שטרית. אם נעשה סיכום קצר, הרי שאין כמעט נגע ישראלי שלא זינק מול פנינו השבוע: הניתוק האקדמי של פרופ' שכטמן, השחיתות של פואד, ההטרדות המיניות, לכאורה, של שטרית ושלום. איך יכול להיות שמרוץ לנשיאות הופך לתצוגה כזו, של כל החוליים שלנו? איך יכול להיות שלא מצאנו דמויות נקיות, ראויות, בעלות כריזמה ותנופה והשראה? האם אלו פני החברה שלנו? אני שמח שרובי ריבלין נבחר, פגשתי אותו פעם אחת בלבד- בטקס הענקת פרס עמיחי- הוא היה סקרן באמת, לגבי השירה וסיפור החיים של הסובבים אותו, הוא שוחה לעומק בתולדות המקום הזה, וחשוב מכל, הוא יודע גם לא להיות רציני כשצריך. אבל האם לצדו לא היה יכול לעמוד אדם ללא כתם?

בפרשת השבוע, פרשת "שלח", אנחנו פוגשים את חטא המרגלים, סיפור מרכזי, סמלי מאוד, בתולדות העם והמסע לארץ. מה מתרחש שם, מעבר לאותו מסע של המרגלים לארץ, והפחד הגדול שאותו הם מחזירים לעם? יש שם, כך נדמה, את ההכרה כי העם מעצב את מנהיגיו לא פחות מכך שהמנהיגים מעצבים את העם. כלומר, הפחד מהענקים, מאפשרות התבוסה, מהקושי שבקרב הם תכונות של העם , שמשתקפות במנהיגים או בשליחים. כך, העם לא מצליח להקשיב בכלל לכלב בן יפונה ויהושע בן נון, הם לא מצליחים להקשיב כי אין בתוכם את תכונות האומץ, הגבורה והביטחון שהם מפגינים, העם מעצב את דבר המרגלים, מבקש מהם לדבר אליו עם פחד.

אין ברירה, למרות הכאב, מלבד לקבל את העבודה שפנינו כפני המנהיגים, שאנחנו כחברה, מעצבים את השחיתות המוסרית והערכית שמנהגינו נכשלים בה פעם אחר פעם. שהפריצות נוכחת בחברה שלנו בעצמה גדולה, שהחוויה היסודית של הישראליות היא תחמנות וזחילה ולשון חנופה ומעטפות וקשרים, שיש נתק הולך וגובר בין אנשי האקדמיה, החוקרים ואנשי הרוח לבין העם, ניתוק שמותיר את אלו ספונים בחדריהם ומבכים את מצב החברה ואת אלו מביטים בבוז ובלעג על אנשי הרוח. המרוץ הזה לנשיאות היה, אני מקווה, קריאת השכמה לחברה הישראלית, לא רק למערכת הפוליטית ולתקשורת, שהייתה צריכה לחשוף את הפרשיות הללו מוקדם יותר, אלא עבור כולנו, ביחד. ובהצלחה לרובי.

דמות השבוע הקודם: שוקי וייס

זה בוודאי מוזר שבסיכום השבוע בוואלה! יהדות יבקר שחקן כדורגל איטלקי, אבל כבר אמרו חכמינו הווי לומד מכל אדם, אז גם מכדורגל, ומכדורגלן, אפשר ללמוד משהו. עכשיו מתחיל טורניר גביע העולם, אני לא יודע מה הדבר הזה אומר למניין הקוראים פה, אבל בעבור כותב שורות אלו מדובר באירוע של התרגשות, רווחה נפשית, לילות בלי שינה ומנה רצינית של אדרנלין. אז בעד מי אנחנו? ארגנטינה, החלק הקדמי שלהם הוא תופעה ייחודית של ממזריות , מהירות ותשוקה, אבל אחרי איזה שחקן נעקוב בהתרגשות הגדולה ביותר? לא ניימאר ולא מסי ולא רונלדו, נעקוב אחרי אנדרה פירלו.


פירלו הוא שחקנה של קבוצת יובנטוס , והיה סמל גדול גם קודם, במילאן. אבל פירלו, יותר מכל דבר אחר, הוא שחקן מזן שונה- אינטליגנטי, מאופק, רגוע, הוגן. התנועה שלו במרכז המגרש היא תמיד שקטה ותכליתית , והמסירות שלו הם מופע של דמיון והשראה, כי כדי להניח כדור בין שחקנים על 30 מטר, אתה חייב לדמיין את תנועת הכדור והשחקנים, אתה חייב להיות, לרגע קצר, סמי- נביא. רק שחקן אחד מתחרה בפירלו על האהבה שלי- צ'אבי אלונסו- שגם הוא, כמו פירלו, שקט והוגן, בלי חיי חברה רועשים, בלי הפגנת עושר ונעורים, בלי לעודד ולהשתמש בהערצה כלפיו. אני עם ארגנטינה, אבל יותר מזה, עם הזן האחר של שחקני הכדורגל, כמו פירלו, שיכולים ללמד אותנו צניעות ואלגנטיות גם בעסק כל כך מוחצן כמו כדורגל.

המלצת השבוע הקודם: "עיקר העיקרים"

שבוע הספר מתחיל בימים אלו ולמרות הקינה המוצדקת שההולכת וגוברת על מצב שוק הספרים, הרי שעדיין יש חגיגה אמתית סביב הספרות, ותחושה כנה מן הציבור של התעניינות וסקרנות. למרות שאני בטוח שיהיו כמה שיכעסו עלי, אני מבקש להמליץ על כמה ספרי שירה מתורגמים דווקא שיצאו בשנים האחרונות. אני פשוט ארשום את השמות, אתם תמצאו אותם בדוכנים: "אור יום" מאת צ'סלב מילוש (הוצאת אבן חושן). "עיקר העיקרים" מאת יאניס ריצוס (הוצאת רימונים). "שירים" מאת זביגנייב הרברט (הוצאת " כרמל" ). "מהר, לבד ועכשיו" מאת סירקה טורקה (הוצאת כרמל). "אנשים כמונו" מאת רוברט בליי (הוצאת קשב ). "רק בערב ראיתי" מאת ג'יימס רייט (הוצאת קשב). "שיעורים באינטימיות" מאת לואיס גרסיה מונטרו (הוצאת קשב). "איריס הבר" מאת לואיז גליק (הוצאת כרמל). כל ספר כזה הוא אוצר, פשוט אוצר.