במובן מסוים, טור זה מהווה המשכו של הטור שעלה בתשעה באב, בעיקר של החלק שעסק בדרשתו של הרב ישראל מאיר לאו. למי שלא קרא, הנה התקציר:
מדובר באירוע "הלילה לא לומדים תורה" שנערך בערב ט' באב בגן העיר, תל אביב. עניינו המוצהר של הערב היה כפול: לקרב לבבות בישראל ולקשר אירועי עבר חורבן בתי המקדש, לאירועי ההווה תקומתה של מדינת ישראל והמלחמה הנוכחית.
אירועי הערב חיממו את ליבי, משום שנוכחתי לדעת שלתרבות יהודית יש היכולת ליצור דיון פורה ומעניין סביב שאלות וצרכים אקטואליים. כמות הדעות הקדומות כלפי היהדות, משני הצדדים, הן מהצד המתקרא חילוני והן מהצד המתקרא דתי היא עצומה, ודבר זה הוא טבעי. רוב הצד המתקרא חילוני נרתע ממה שנתפס בעיניו ניסיון להראות לו כיצד עליו לחשוב ולהתנהג, ורוב הצד המתקרא דתי תופס את החילוני כאדם ה"מקשה את ליבו" ומסרב לכפוף עצמו בפני האמת שבכתבי הקודש. לכן, היכולת לייצר דיון קומוניקטיבי (ויסלח לי אבשלום קור, דובר נוסף באותו הערב, על השימוש במילות לעז), שעניינו אהבה ודאגה לצרכי ההווה, ריגשה אותי.
אמירתי הייתה שהדרשה, שעניינה היא למעשה הטפה לשמור שבת, הינה, בהתחשב במעמד הערב, בלתי-תקשורתית. לא הוספתי, ולכן אני רוצה להוסיף כאן, שאי תקשורתיות זו הינה מגמתית, ונובעת בדיוק מאותה דעה קדומה דתית עליה הצבעתי למעלה.
תגובתו של אחד המטקבקים - יעקב, מראה בדיוק את בעיית היסוד של אותה דעה קדומה. היא אינה ארוכה ולכן אביאה במלואה. תחת הכותרת "אסביר לך עובדות חיים" נאמר (לא נגעתי):
תפקידו של הרב הוא להסביר למתעניין והמקשיב - יהדות אמיתית מהי. זה שאתה לא מוצא את עצמך בדברי הרב לאו - שדרך אגב נחשב כמתון מאד - זו בעיה שלך ידידי! כי אתה אמור לקרב את עצמך ואת תובנותיך אל הרב והיהדות ולהשקיע בהבנתם ולא שהרב אמור לקרב ולשנות את היהדות - אל עולם המושגים והתובנות הקליל והנוח לך!!!
על הנייר זה נשמע יפה, והדתיים שביניכם ודאי לא מבינים מה אני רוצה מיעקב המסכן, ומתגובתו הסבלנית והחכמה. ובכן, על אף מורכבות הנושא, אשתדל להסביר.
נאמר על התורה שדיברה כלשון בני אדם. היא דיברה כלשון בני אדם מן הסיבה הפשוטה שהיא נכתבה עבור בני אדם. לא בשמיים היא. כאשר עולה רב, בערב בו נמצאים חילוניים רבים, ומרחיק את דיבורו לשפה שהיא: ביקורתית-מטיפה ואזוטרית, הוא מעלה את בשורת היהדות בחזרה לשמיים, ולא מורידה לבני אדם.
בני אדם אוהבים שמדברים עמם בשפתם, ובגובה העיניים. תפקידו של רב - מורה רוחני, הוא להבין ולהרגיש את האוכלוסייה עמה הוא מדבר, ומשם, מתוך החוכמה שצבר במשך השנים, לקרבם אליו ואל חוכמתו. זהו היסוד של קירוב לבבות. מאחר שידוע לי שאנחנו חיים במדינה בה מרבית האוכלוסייה, באורח כזה או אחר, הינה דתית בנפשה (ואני מדבר גם על אלה הנתפסים כחילוניים), אני מבין את התופעה. מבין אך לא מקבל.
איני מקבל את התופעה הזו משום ששורשה, כפי שחזרתי ואמרתי, בדעה קדומה. דעה קדומה זו השגורה בראשם של אלה המתקראים דתיים, אפשר לנסח כך: מכיוון שהם, "החילוניים", הם אלה שסטו מן הדרך והם מתכחשים ליהדותם, אין שום צורך לדבר עמם בשפתם. הם הטועים, הם החוטאים, הם הרחוקים וכו' וכו'.
לכן, כפי שאמר יעקב, "לא הרב אמור לקרב ולשנות את היהדות אל עולם המושגים והתובנות הקל והנוח..". ובכן, יעקב יקר, איני מבקש מן הרב לקרב את היהדות, אני מבקש ממנו לקרב את עצמו. אם המתקראים חילוניים נתפסים על ידי המתקראים דתיים כתינוקות שנשבו, ככאלה שהתרחקו מדרך האמת וכו', אזי ודאי וודאי שהרב, שנתפס כאב, כרועה וכו', צריך למצוא דרך לקרבם, ולא להיפך.
שונה הדבר היה אם דרשת הרב הייתה נישאת בבית כנסת, או במאורע בו נמצאים אלה המתקראים דתיים בלבד. אך בערב מפגש של קהל "מעורב", מצפה אני מהרב שיכיר את שבעים הפנים של קהלו, ויבקיע דרך ללבם.
הכותב הינו דוקטורנט לספרות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו
המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד