פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      החינוך הדתי הוא פס ייצור מקובע

      מאז ומתמיד החינוך הדתי השמרני היה חינוך טוב, חינוך לשאפתנות ולקדמה. אך לצערי הוא גם חינוך שאין בו כמעט יצירה. חינוך בועתי של פס ייצור שבו נאלצתי לחשוב כמו כולם

      אילוסטרציה (שרון בוקוב)
      (צילום: שרון בוקוב)

      קראתי את טורו של שי דורון על שטיפת המוח שעברו תלמידי ישיבות ההסדר לפני ובמהלך ההתנתקות - על ההטפות של הרבנים ועל כך שהשטן בהתגלמותו עומד בפתח הדלת ומאיים לקרוע את העם. שי צודק, אבל יותר מזה - ההטפה מתחילה עוד לפני כן. לא רק בתנועות הנוער אלא גם בבתי הספר התיכוניים הדתיים, בישיבות ובאולפנות.

      אני הייתי בת 15, לא הבנתי מהם הסרטים הכתומים ומהו הרעש הגדול סביב כמה יישובים באזור שמעולם לא ביקרתי בו. אולי בגלל שהייתי חיפאית צפונית שכל מה שעניין אותה היה לקבל ציונים טובים במבחן במתמטיקה, אולי בגלל שלא חשבתי שזה באמת יקרה, אולי כי הייתי לא מחוברת ועוד כל מיני סיבות כאלה ואחרות. אני זוכרת אז את החברות שלי שהיו שרופות על בני עקיבא מעודדות ,וקוראות לכולן לבוא להפגנה יחד עם האחים הקטנים. וכך ציין שי :"גם בני עקיבא, תנועת נוער שבה הייתי חבר במשך שנים ניצלה את תום הנעורים שלנו וחדוות החצ'קונים לטובת הפגנות והתגייסות כמעט מוחלטת למטרות פוליטיות מבלי לאפשר חופש מחשבתי אמיתי".

      תכנית ההתנתקות (GettyImages)
      אני הייתי בת 15, לא הבנתי מהם הסרטים הכתומים ומהו הרעש הגדול סביב כמה יישובים באזור שמעולם לא ביקרתי בו (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      שאלתי את אחת מחברותיי "את האחים הקטנים את רוצה לגרור לשם? את לא חושבת שהם צריכים להבין במה מדובר לפני ששולחים אותם לתוך כל הבלגן הזה?" , היא צחקה ובלי בושה ענתה "ברור שלא, זה העניין. לתפוס אותם עכשיו ולשכנע אותם לפני שהם ינסו לברר בעצמם". לא הגבתי לדבריה, והאמת? יותר מזה לא הזיז לי. ביום ההתנתקות, כשפתחתי את הטלוויזיה, כאב לי לראות את הילדים והמשפחות מגורשים מהבית, חשבתי על כך שאם זה היה הבית שלי לא הייתי רוצה שיקחו אותו ממני. אבל את הכאב והצער שאותו חוויתי דרך התקשורת שסיקרה את המאבק על גוש קטיף, אותו לא קיבלתי מההטפות בכיתה או בתנועת הנוער.

      ככה זה היה מאז ומתמיד בחינוך הדתי השמרני: חינוך טוב, חינוך לשאפתנות ולקדמה. חינוך אשר מצמיח אנשי מפתח בכל תחומי העשייה והחברה הישראלית ומעודד לערכים ומצויינות. אבל החינוך הזה לצערי הוא גם חינוך שמכניס אותך בחזרה לתוך הקופסה. הוא חינוך שאין בו כמעט יצירה. 6 שנים עברו מאז שסיימתי את חוק לימודיי החובה בתיכון הדתי בו למדתי. בבית הספר צברתי ידע רב והכרתי חברות מקסימות לחיים, אבל החינוך הזה הוא כל כך בועתי ולכן גם הכניס אותי לתוך פס ייצור שבו נאלצתי לחשוב כמו כולם.

      תכנית ההתנתקות (GettyImages)
      ביום ההתנתקות, כשפתחתי את הטלוויזיה, כאב לי לראות את הילדים והמשפחות מגורשים מהבית (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      שי טוען שבאופן אישי ישיבת ההסדר לא הותירה בו צלקות, תמיד הוא השאיר מקום לאינדיבידואל שבו ולקח את הדברים בפרופורציות. אני, בחיי שניסיתי. אבל לא הצלחתי. תמיד נדחקתי הצידה, הייתי כל כך בפנים שלא הרגשתי את השליטה על מחשבותיי ודעותיי. והיום כשאני מנסה להבין מחדש מי אני ואיפה אני עומדת. אני מרגישה שאני מתחילה הכל מהתחלה.

      כשנתקלתי לפני מספר שנים במחקרה של פרופסור זהבית גרוס מאוניברסיטת בר אילן על עולמן של בנות ציוניות דתיות בוגרות החינוך הממלכתי דתי, גיליתי שמתוך 4 זהויות שונות: דתית, ציונית, אזרחית ונשית, הזהות הדתית מדורגת במקום הראשון והזהות הנשית במקום האחרון, חשתי תחושת החמצה מטורפת. שעות רבות שיכלו לפתח אותי ואת החברה שמסביבי, הוקדשו לצניעות והטפות על גופי ודעותיי. אבל אם החברה הדתית באמת רוצה להיות חלק מהחברה הישראלית, היא צריכה לצאת מחוץ לקופסה הזו. אחרת היא תהפוך לנישתית ולא יהיה לה קול במדינה דמוקרטית בה כל אחד זכאי לחופש ביטוי שווה ואמיתי.

      הכותבת היא סטודנטית לתקשורת באוניברסיטת אריאל ובוגרת החינוך הממלכתי דתי

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו

      המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד